1. כמעט כל תוכן עכשווי שאנחנו צורכים, מגלם בתוכו הצגה.המילים, הכותרת, העיצוב הויזואלי - כל האלמנטים ממנו מורכב תוכן, מכל סוג - יוצרים הצגה מסויימת שנותנת לנו להרגיש את חוויית ה'מעניין'.
זה נוגע לתוכן מתוסרט, שם אנחנו מראש מכניסים את עצמנו לתוך 'הצגה' במודע, אבל לא פחות מכך - זה מה שמתרחש גם בעולמות תוכן 'אמיתיים'; מאייטם ברדיו ועד אקטואליה ויזואלית ו"סרטונים אותנטיים".
אדם עולה לשידור ברדיו ונותן הצגה, מתראיין בטלוויזיה - ונותן הצגה. הוא נראה כועס, זחוח, שנון, מעביר מסר, מדבר לעניין או מתבל בשטויות, לטעמנו. דבר אחד משותף לכל ההצגות שאנחנו רואים: ככה נראות הצגות, לא בן תמותה. ככה ממש, אבל ממש, לא נשמעים החיים עצמם.
2. כשמדובר בהצגות בהמשכים. קרי: פרסונות מוכרות שפועלות בזירה הציבורית במשך שנים - נדמה לנו שאנחנו מכירים אותם. אולי אפילו 'אוהבים' או 'מזדהים'.
האמת אחרת לגמרי ולא ממש נוחה לעיכול: אין לנו מושג מעבר לפרסונה ולמסרים החוזרים ונשנים שהוצגו בפנינו בשלל הצגות. ריבוי ההצגות לא הופך אותן לאותנטיות. פשוט כך עובדות הצגות טובות, שרצות לאורך זמן.
3. אנחנו חיים בדור שבו, בלי שנשים לב - אנחנו צורכים יותר 'הצגות' מאשר תוכן אנושי לא מהודק, שמורכב משיחות החיים עצמם. אנחנו פחות מסוגלים להקשיב (ומי דיבר על ניואנסים והבנת רגשות ושפת גוף) - כי הקשב שלנו התרגל להצגות מהודקות, שלרגע לא משעמם בהן.
הרף גבוה וכולנו באותה סירה. הפספוס מגיע בדמותה של אי הסבלנות ואי ההקשבה לחיים שלנו, לעצמנו ולסביבה הקרובה והרחוקה.
מילא חיינו היו דבש ניגר בכל רגע אולי היה שווה להזניח את עניין הסבלנות (לא באמת). אבל כיום, כולנו מבינים שאחת מהבעיות שלנו היא הצורך באורך רוח שפשוט אין לנו. זה לא סוד שהרבה מבעיות החיים היו נפתרות אם היה לנו אורך רוח. אבל משום מה ברור לנו שאי אפשר לפתח אורך רוח. כאילו היה לנו פעם אורך רוח והוא אבד ברוח.
4. לפי איך שאני רואה את הדברים: אורך רוח הוא עניין של הרגל. כשאנחנו צורכים 'הצגות' למכביר ולא מאפשרים לעצמנו אפילו לבהות ולהקשיב ללב שלנו ולמה שאנחנו מרגישים - לא פלא שאין לנו סבלנות במקומות שהיינו רוצים שתהיה לנו.
אבל מה לעשות, סבלנות לא מגיעה לפי הזמנה לזמנים ש'בא לנו'. וכשאנחנו רוצים בה - היא איננה.
אך אל דאגה, אפשר אחרת. לפני הכל, לא צריך להלקות את עצמנו. יש להבין: אנחנו לא אשמים במצב ובשפע ההצגות שניתכות עלינו (חינם, רק תקח!) מכל פלטפורמה. האדם הוא יצור סקרן שמחפש עניין, כמו מזון. אך טבעי הוא שיסחף להגזמה בצריכת הצגות מרתקות.
5. מה שאנחנו צריכים זאת מודעות, בסך הכל. מודעות לכך שצריכת ההצגות שלנו עולה לנו ביוקר ברמת הסבלנות שלנו לעצמנו ולסביבה. וכשאין מספיק סבלנות - כולנו סובלים ברגעים רבים בהם אנחנו זקוקים לסבלנות. אני מאמין שבע"ה, אפשר להשיב את הקשב והסבלנות.
שלב ראשון הוא לתחום את הזמן שבו אנחנו צורכים 'הצגות' לזמן מסויים בלבד. אין לאכול הצגות ביניים בכל רגע פנוי של 'ריק'. חאלס. זה לא שווה את זה. השלב הבא הוא לצרוך קצת פחות הצגות, ואחרי זה עוד קצת. בד בבד לנסות להקשיב טיפה ועוד טיפה, לעצמנו, לסביבה, למה שאנחנו מרגישים, בלי להיבהל מזה.
שרירי הקשב נמצאים שם תמיד בשבילנו, כדי שנשוב אליהם ונחיה את החיים עצמם. צריך רק לתת להם להשתחרר. להרגיל אותם להקשיב גם לתוכן לא מהודק, אותנטי, נושם, בלי סיפור עגול. ללא עריכה. ובלי התחלה, אמצע ומסר פאנצ'י כלשהו, בסוף.
ועכשיו יש מבצע ענק לחופש הגדול! מגזין ב-5 שקל בלבד!כולל משלוח עד הבית - לחודשיים הראשוניים!