בתשעה באב אחרי חצות היום הכול נעשה יותר נוח. הכיסאות, המחשבות שמתחילות לרוץ קדימה ליום שאחרי, העיסוקים שכבר לא חייבים להיות שקועים בים העצב. אבל כשהייתי ילדה, השעות של אחר הצהריים ולקראת צאת הצום היו דווקא הקשות ביותר בשבילי.
זה לא היה הרעב או הצמא אלא הנפש. ככל שהדקות נקפו הבנתי שעוד תשעה באב עבר והמשיח לא הגיע. עוד שלושה שבועות, תשעה ימי אבל ובסופם צום, והגאולה לא פה. איך זה יכול להיות, והרי כל כך רצינו וקיווינו וציפינו, והרי אמרו שהגאולה תתרחש בתשעה באב עצמו, ועוד רגע הוא נגמר. איזו החמצה.
בתשעה באב האחרון, כשיצאנו מהכותל, נזכרתי פתאום בתחושות ההן וחייכתי קצת על התמימות ההיא. הרי המשיח בכלל לא חייב להופיע דווקא בתשעה באב, והגאולה מתרחשת כבר שנים לנגד עינינו. היא רק מורכבת יותר ודורשת הרבה יותר סבלנות משחשבנו. אבל לא רק חייכתי אל הילדה התמימה שהייתי. גם התגעגעתי אליה. לתחושות שלה, לציפייה הנקייה הזאת, לביטחון.
חלף עם הרוח
והנה אלול כבר כאן, ואיתו רוחות של סיכום וחשבון נפש. מה עשיתי השנה, מה לא, אילו יעדים הצבתי לעצמי והבטחתי שהשנה הם בגדר חובה שאין להתעלם ממנה, ושוב חמקתי מהם באלגנטיות (מישהו אמר חוג ספורט? פילאטיס מכשירים? יוגה?). כשאני מבקשת לקבל החלטות, קטנות כגדולות, אני נוסעת אל הים. אך הביקור של לפני כמה ימים לא הביא את שלוות הנפש הרצויה. הרגשתי על פניי את הרוח, נושאת איתה אלפי גרגירי חול קטנים. כך נראות ההבטחות שלי לעצמי, חשבתי, אז מה הטעם? בשביל מה בכלל לשבת עם החשבונייה ולשקול לאן הגעתי ומה מעכשיו? הכול חולף עם הרוח, זז ממקום למקום, דינמי. פעם הייתי עורכת רשימה של ארבעה או חמישה יעדים לשנה החדשה. אחר כך הם צומצמו להבטחה אחת או שתיים, כי חבל על הדיו. לאחרונה הוספתי גם ליד השניים האלה סימן שאלה גדול. האומנם?
ואז נזכרתי שביום הראשון שלי בכיתה ב' לא הקשבתי לנבואות הרעות מסביב ("מסכנה, נפלת על המורה הקשוחה מכולן"). אני זוכרת שאזהרות שנלחשו לידי נשמעו היטב, אבל לא לקחתי אותן ללב. הכיתה רחשה בהתרגשות. היה אפשר להריח את ההתכווננות לשנה החדשה, לראות את הילדים שהתפרעו בשנה שעברה יושבים בגב זקוף, ממתינים, מבטיחים לעצמם שהפעם זו תהיה שנה טובה, השנה הם יצליחו להקשיב ויתנהגו יפה. אחד הילדים הוציא את המחברת החדשה וליטף אותה, הביט בדפים הריקים בביטחון וידע בוודאות של ילד שבחודשים הבאים היא תתמלא כותרות צבעוניות ושורות אפורות ודפים מודבקים. מה קרה עם ההבטחות האלה במשך השנה? חלקן התפוגגו בחלל הכיתה, חלקן אולי התגשמו. היכולת לקיים את ההבטחות הללו תלויה בכוח הרצון ובאנשים שאנחנו פוגשים בדרך ובעיקר באמון ובאמונה העצמית.
לכוון את המיתרים של עצמנו
אלול מביא אותי ללמוד מהילדים גם בענייני הסליחה. מכירים את זה שהילדים שלכם רבים, אתם נושכים שפתיים כי "לא מתערבים", אבל המצב מחמיר? המילים שנזרקות לאוויר (שלא לומר מכות חלילה) כבר מצליחות להוציא אתכם לגמרי משלוותכם, כי יש כאן מקרה לא הוגן של הילדה החזקה נגד הבן החלש או שני הגדולים נגד הקטנה, או כל פורמט שהיה מוציא את שופט בג"ץ משלוות גלימתו. ואז אתם פוצחים בנאום חוצב להבות (במקרה הטוב) או בהרחקה לחדר (במקרה החמור יותר), ועוד המילים בין שיניכם אתם רואים את הילד המדוכא קורץ לזה שאמלל אותו לפני רגע ופותח איתו במשחק קריצות מהיר ושקט כדי לא להפריע לכם לסיים לנאום? שמעתי שיש בתים שזה קרה אצלם פעם או פעמיים.
ולא רק בתוך הזירה הביתית. מכירים את זה שמישהו מהכיתה פוגע בילד שלכם באופן כזה שאתם לא יודעים לאן להוליך את הכעס, ואחרי יומיים הילד הזה מופיע אצלכם בבית, כי הבן שלכם כבר שכח ורק אתם עוד שקועים בתוככי הפרשייה הכואבת? כן, ילדים סולחים במהירות האור. מריבה היא לפעמים שעשוע שכל הצדדים מבינים חוץ מהמבוגר האחראי. רבים־מתפייסים־רבים־מתפייסים. חלק מהחיים. איפה אנחנו המבוגרים נמצאים בשדה הסליחה? האם אנחנו יכולים לשכוח ולסלוח? כמה תעצומות נפש אנחנו צריכים כדי לבקש סליחה ממישהו שפגענו בו באמת? האם יש לנו כוח לסלוח למי שכיווץ לנו את הבטן?
כאן אני מוסיפה כוכבית הכרחית: רגשות שליליים כמו כעס, פחד, רתיעה ממישהו, הם דבר חשוב מאוד. הם איתותי האזהרה הפנימיים שלנו מאנשים שכדאי להתרחק מהם. המודעות בהקשר הזה מתפתחת עם הזמן והיא חיונית. אבל זה לא הנושא. אני מתכוונת להיעלבויות, מריבות של אגו, של אי הבנה, של מחלוקת. כעסים שאפשר וראוי לסלוח עליהם, אבל את חומת האבן שבונה הלב שבע התלאות כבר קשה לפרק.
ועוד התקנאתי לי השבוע בחלומות הגדולים של הילדים. איזה כיף לשאול אותם מה הם יעשו כשיהיו גדולים: שיחת ארוחת צהריים של ילדות יכולה לכלול מאמנת ספורט לעתיד, ממציאה, זמרת ורבנית (כל אלה עברו אצלנו הקיץ. באמת). כמה אנחנו צריכים לשתוק כשאנחנו שומעים את שיח הילדים הזה. לנצור את הלשון, לא לכבות. גם ככה בחלוף השנים הילדים ייהפכו ריאליים יותר וחולמים פחות. תענוג להתרפק על שיחת ילדים ולנסות להיזכר על מה אנחנו חלמנו בגיל צעיר או בגיל מבוגר, ויותר מזה - להיזכר במה שאנחנו חולמים עליו היום. אנחנו חולמים היום?
בשנה החדשה יש משהו שאמור להיות פתוח ומזמין. הקדוש ברוך הוא קורא לנו להיזכר בנו, לכוון את המיתרים בכלי הנגינה שהוא אנחנו, לחפש את המנגינה שרצינו להיות פעם ושאנחנו יכולים להיות היום.
רשימת היעדים שלנו הולכת ומתקצרת משנה לשנה לא כי אנחנו לא יכולים, אלא כי אנחנו לא מספיק מאמינים בעצמנו ולעצמנו. אבל האמת היא שיש מישהו שמאמין בנו. מישהו שבכל שנה מחדש לוחש: את יכולה. את מסוגלת להיות טובה יותר, לתקן את המקומות שנפלת בהם בשנה שעברה. להיות שמחה יותר ומשמחת יותר, להביט פחות לצדדים, להיות יותר את.
והוא לא רק מאמין ביכולת שלנו להתחיל מחדש, הוא גם סולח. סולח לחולשות, לנפילות, לעצבונות. ואם הוא יכול לסלוח גם אנחנו יכולים לסלוח.
כשאגיד השנה "כרחם אב על בנים כן תרחם ה' עלינו", אנסה להיות לא רק בת של אב רחמן אלא ילדה ממש. להתכנס לכמה ימים אל נקודת המבט התמימה והפתוחה לעולם של פעם. לדעת לייחל, לסלוח ולחלום. עננו אבינו, עננו.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***