פרשת שובתים

לפני 120 שנה בערך, נכנס עסקן צעיר לכיתה בבית הספר של זכרון יעקב ותפס את המורה לשיחה צפופה. "חבר", הוא אמר במבטא רוסי מודגש, "כמה אתה מרוויח לשעה?"

"מה זה עניינך?" שאל המורה.

"מי קובע את תוכנית הלימודים?" תבע הסוציאליסט לדעת.

"מנהל בית הספר והורי התלמידים", אמר המורה, "למה?"

"לא מפריע לך שמנצלים אותך, חבר?"

"לא מנצלים אותי, ולמה אתה קורא לי חבר?"

"מתי ניצלת לאחרונה את זכות השביתה, חבר?"

"לא הבנתי. מי מנצל את מי?"

"מורה שאינו שובת אינו ראוי להיקרא מורה. תחתום כאן", אמר העסקן והוציא מתיקו 2,681 טפסים ונס קפה של מורים, "ברוך הבא לאספה הכללית של המורים העבריים בארץ ישראל. אנחנו נייצג אותך מול המעסיק הנצלן תמורת דמי חבר שיופרשו משכר הברוטו שלך בתוספת מס קק"ל, קרן השתלמות, קרן פנסיה וקרן שביתה שיושלכו לקרן זווית".

"לא רוצה שתייצגו אותי", מחה המורה, "רוצה שוק חופשי".

"כבר צירפתי אותך", אמר הסוציאליסט, "קדימה חבר, פתח בשביתה".

בסוף לא הייתה שביתה כי התברר שבית הספר משלם למורה יותר ממה שהסוציאליסטים התכוונו לדרוש בשבילו, אבל העסקנים ראו שאפשר להתפרנס מהמיסים של המורים, והחליטו לגלגל את הרעיון הלאה במקום לגלגל אותו מכל המדרגות. בתחילה נאבקה הסתדרות המורים למען העלאת רמת ההוראה והנחלת השפה העברית בכל בתי הספר בארץ. אבל אחרי שקמה המדינה והאחריות הבלעדית על כך עברה למשרד החינוך, התכנסה הנהלת הסתדרות המורים לישיבת חירום שמטרתה להילחם על מקומו ומעמדו של המורה בישראל, אחרת מי ישלם לעסקנים משכורת. בסופה של הישיבה נוסחו ארבע מטרות־העל של הסתדרות המורים העבריים בארץ ישראל, כדלהלן:

1. להילחם במעביד המנצל והחמדן המתקרא "מדינת ישראל".

2. לסכל מראש כל ניסיון לבטל את החופשה באסרו חג.

3. לחלק שי למורים.

4. לנהל לוח שביתות אטרקטיבי.

חלק בלתי נפרד מהמסורת

עוד באותה שנה נפגשו מנהיגי ההסתדרות עם שר החינוך והודיעו לו שמהיום והלאה אין לבצע שום פעולה במערכת החינוך ו/או בכדור הארץ ללא קבלת הסכמתם מראש בשלושה העתקים ותמורת פיצויים נדיבים ואספקה שוטפת של קפה.

"רגע", שאל שר החינוך, "זה כולל גם שיבוצי מורים?"

"בעיקר שיבוצי מורים", אמרו המנהיגים.

"שמעו נא המורים", דיבר על ליבם השר, שבעצם אהד את הסוציאליזם ואת נזקיו החביבים, "אני מבין שאתם לא רוצים לחזור לימי העלייה הראשונה הפרימיטיביים, שבהם כל מנהל בחר את עובדיו ושילם להם לפי תפוקה. אבל מה נעשה עם מורים שחוקים שכבר לא מסוגלים לתרום למערכת ותופסים מקום של כוח עבודה צעיר ורענן?"

"יש לי רעיון", אמר אחד העסקנים, "אנחנו נדאג שמורה צעיר יקבל משכורת שאי אפשר לחיות ממנה, ככה אף אחד לא ירצה להחליף את השחוקים".

"רעיון מצוין", אמר יושב ראש ההסתדרות, "השכר יעלה לפי ותק ולא לפי תפוקה. ככה למדינה יהיה אינטרס להביא מורים צעירים שלא צריך לשלם להם הרבה, ואנחנו נוכל להילחם גם במדינה וגם בצעירים".

"אבל זה לא הגיוני", מלמל שר החינוך.

"היגיון תחפש אצל הגויים, לא אצלנו", אמרו העסקנים.

"ואם זה לא יינתן לכם?" שאל השר.

"אז נשבות", קבעו המורים, "זו מצווה מפורשת בפרשת השבוע".

"איזו פרשה?"

"פרשת שובתים".

עם הזמן הפכו שביתות המורים לחלק בלתי נפרד מהמסורת הישראלית: בחנוכה מדליקים נרות, ביום העצמאות מדליקים מנגל, ובאחד בספטמבר מדליקים רדיו בשש בבוקר כדי לשמוע איך הסתיים הדיון המרתוני של צוותי ההסתדרות והאוצר שישבו כל הלילה, תמיד כל הלילה ורק ברגע האחרון, אחרת איפה הכיף פה.

אבל בשנות התשעים אירע מקרה שערער לחלוטין את הסדר הקיים. זה קרה כשמורה אחת הסתובבה מהלוח אל התלמידים וצעקה: "אל תשכחו שיש לי עיניים בגב, ולא בא לי להיות שוטרת!"

"יאללה על מי את מאיימת, לכי תתגייסי למשטרה", חשפה אחת התלמידות את האמת המרה: למורים, כמו לשוטרים, כבר אין שום סמכויות. לא מכבדים אותם, לא מעריכים את העבודה הקשה שהם עושים, ובכל פעם שיש פשלה הדרג הבכיר מפיל עליהם את כל האחריות.

"אם ככה, למה להישאר בחינוך", אמרו לעצמם המורים הצעירים והלכו לעבוד בהייטק, שהחל לפרוח בזכות ההתקדמות הטכנולוגית וחוסר תשומת לב מההסתדרות שלא חיסלה אותו בזמן. "כפויי טובה שכמותם", סיננו ההסתדרותניקים, "רק כסף מעניין אותם".

במרכז או בשוליים

ואז באו כמה מנהלים עם פתרון מעניין. "כמו שהצעירים נוהרים להייטק", הם אמרו, "יש קשישים בני ארבעים שנפלטים משם. יש להם הרבה מה לתרום ואפשר לגייס אותם להוראה, אם רק נסדר להם שכר הולם".

"לא בא בחשבון", שפכו העסקנים קצף והלכו לדרוש מהמדינה עוד כסף, אחרת הם ישבתו לאלתר ועד בכלל. בתגובה הודיע משרד האוצר שהוא מוכן להעלות את שכר המורים הצעירים כדי להשאיר אותם במערכת, אבל זה חייב להיות מלווה ברפורמות.

"אין לנו בעיה עם רפורמות, כל עוד הן מנציחות את המצב הקיים", אמרה ההסתדרות, "ואנחנו דורשים העלאה בשכר המורים הוותיקים כדי לפתוח במשא ומתן".

"אי אפשר", אמר האוצר, "שכר המורים צמוד לשכר הרופאים, שצמוד לשכר אנשי הקבע, שצמוד לשכר השוטרים, שצמוד לכבאים שצמוד לעובדים הסוציאליים שלא צמוד לכלום כי הם מטפלים ברווחה אז מצידנו שישבתו כמה שהם רוצים. אם נעלה למורים נצטרך להעלות לכל השאר, חוץ מהעובדים הסוציאליים".

"יופי", אמרה ההסתדרות, "אז יש לנו סיבה לשבות".

וככה שוב הגענו לרגע האחרון, כשההסתדרות סופרת את הכסף ולא את ההורים, והפעם מאיימת להשבית גם את החינוך המיוחד (כבר השביתו אותו בסוף שנת הלימודים הקודמת אבל לא דיברו על זה כי למי אכפת); וליברמן מקשיח עמדות כי מה שמעניין אותו זה לעבור את אחוז החסימה ולדפוק את נתניהו, לאו דווקא בסדר הזה; ושאשא־ביטון שלא הייתה מוכנה לסגור אפילו כיתה אחת בשיא הקורונה פתאום תומכת מאוד בהשבתה; ולפיד, שממילא לא ראה יותר מדי מורים בחיים שלו, מוכן לתת להם כל מה שהם רוצים, העיקר שלא יפגעו לו בקמפיין נגד כוחות האופל; ויש גם ראש ממשלה חליפי אחד, נו, איך קוראים לו, שהיה פעם בעצמו שר החינוך (אומרים שגם ראש ממשלה אבל אין לזה הוכחה) והוא כל כך לא רלוונטי שאף אחד לא מעלה בדעתו להתייעץ איתו לא על הסתדרות המורים ולא על איראן, אפילו לא על המלצות לדילים משתלמים מהנופש שלו באיטליה; רק ההורים המותשים מחכים בעצבנות להכרעתה של יפה שעפה על עצמה כי מה אכפת לה – היא מנהלת אגודה עות'מאנית, היא לא חייבת דין וחשבון לאף אחד.

בשעת כתיבת שורות אלה כולם מביעים אופטימיות, מה שאומר שבטוח תהיה שביתה. אם לא עכשיו אז אחרי החגים, אם לא אחרי החגים אז אחרי הבחירות, אם לא אחרי הבחירות אז לפני הבחירות שאחר כך. מתישהו תהיה שביתה, אחרת בשביל מה יש הסתדרות.

העיקר שאומרים ששמים את הילד במרכז. ואז עושים ממנו נוער שוליים.

לתגובות: dvirbe7@gmail.com

***