שנת הלימודים החדשה הנפתחת בימים אלו תהיה מהפכנית במיוחד עבור תלמידי כיתות י' העושים את צעדיהם הראשונים בבית הספר התיכון. תלמידים אלו יהיו הראשונים לחוות את רפורמת "התחדשות הלמידה" שבמסגרתה לא תתקיימנה יותר בחינות בגרות בכל מקצועות החברה והרוח ("מקצועות המח"ר"). לתוכנית ישנם פרטים רבים ושונים, אולם עיקר החידוש שבה הוא ההחלטה כי במקום בחינות הבגרות המסורתיות בתנ"ך, תורה שבעל פה, היסטוריה, אזרחות וספרות, יבצעו התלמידים סדרה של מבחנים ועבודות יצירתיות שונות באופן עצמאי או בקבוצה. חלק מהעבודות תיבדקנה על ידי המורים בבתי הספר וחלקן תישלחנה באופן מדגמי (שפרטיו בשלב זה עדיין אינם ברורים) לבדיקה כלשהי על ידי בודקים חיצוניים. בשלב השני של הרפורמה יבצעו קבוצות של תלמידים עבודה שבה יסקרו "טקסטים מכוננים" ויתייחסו אליהם בצורה יצירתית מנקודות מבט של מקצועות המח"ר השונים. כפי שהקורא מבין או לא מבין, עניינה של עבודה זו, בלשון המעטה, לא ברור בשלב זה עד תום. כדי שמערכת החינוך תוכל לעמוד בכל המשימות הנ"ל, קוצצו תוכניות הלימודים בלמעלה מעשרים אחוז. קיצוץ זה, המתווסף לקיצוץ שנעשה בהן לפני מספר שנים בימי רפורמת "הלמידה המשמעותית", גורם לכך שלמעשה תלמידי ישראל ילמדו החל מהשנה הבאה רק חמישים אחוז מהיקף תוכניות הלימודים העיקריות, תוכניות שמלכתחילה נתונות במיטת סדום של זמן והספק ומנסות להעניק את המינימום שבמינימום בתחומי הדעת השונים.
תוכנית ללא פיילוט
מהרגע שבו הגיחה התוכנית לאוויר העולם היא הותקפה על ידי אנשי מקצוע מהשדה ומהאקדמיה, כולל התנגדות מוחלטת של כל חברי ועדות המקצוע - התנגדות שממנה התעלמה שרת החינוך לחלוטין. המבקרים טענו כי אין תחליף מבחינת אמינות ומוטיבציה לבחינת בגרות חיצונית הנבדקת בצורה אובייקטיבית בידי מעריכים חיצוניים (ולראיה, במקצועות האנגלית, המתמטיקה והלשון נותרו הבחינות החיצוניות, והחמ"ד ניהל מאבק נואש, בהצלחה חלקית, כדי להבטיח בחינה חיצונית לפחות לחלק ממקצועות הקודש). טענות אחרות היו נגד המהירות שבה הוחלט ליישם את התוכנית מבלי לבצע פיילוט כלשהו כמקובל, והעובדה שהיא איננה נותנת מענה לתלמידים עולים חדשים ולתלמידים עם לקויות למידה. המתנגדים העלו גם את החשש בדבר היכולת המקצועית של תלמידים ומורים להכין עבודות ברמה אקדמית שתהיינה אמינות ואיכותיות (וכל המצוי בתחום הכנת עבודות בתיכון, ואף בחלק ניכר מהמוסדות האקדמיים, יודע במה מדובר), כמו גם את החשש בדבר הפערים שייווצרו בהכנת המשימות והעבודות השונות בין בתי ספר איכותיים ועתירי משאבים ובין בתי ספר חלשים יותר.
מנגד טענו שרת החינוך ותומכיה כי הגיעה העת להפסיק את "הלמידה בסגנון המאה התשע־עשרה", וכי בעידן הגוגל והסמארטפון אין שום ערך לשינון הידע, הנשכח ממילא מיד לאחר המבחנים ("כבולעו כך פולטו", כפי שהתבטא אחד מחברי הכנסת בישיבה של ועדת החינוך, ביחס לכל למידה הקשורה למבחנים) וכי יש למקד את הלמידה במינימום ידע ובשימת דגש על קניית מיומנויות ויצירה חדשנית.
הוויכוח בנושא זה רחב מדי למאמר קצר, ונשאיר לקוראים את השאלה המעניינת מדוע בכל תחום מקצועי רציני נדרשים סטודנטים לשינון אין־סופי של פרטים ולא מסתפקים ב"מיומנות ויצירה". נתעלם גם מהעובדה שבסופו של דבר מי שזכה למורה איכותי, זוכר גם זוכר דברים מרכזיים ובסיסיים עוד שנים ארוכות אחרי תום לימודיו. לא נעסוק גם בעובדה שבחינות הבגרות היום עברו ממילא תהליך ארוך, שבמסגרתו לצד הידע ניתן מקום רב למיומנות, והן רחוקות מאוד מהימים שבהם כל עניינן היה שינון יבש. מה שמעניין בוויכוח הוא השאלה הערכית, העומדת בסופו של דבר סביב שאלת היקף הידע שתלמידי ישראל נדרשים לדעת.
את הדיון הערכי חשף פרופ' אביעד קליינברג, מחשובי ההיסטוריונים בישראל. במאמר שפרסם לפני מספר ימים ('זה לבחינה? ברוך שפטרנו', 'הארץ', 25.8.2022). קליינברג תומך בהתלהבות ברפורמה, תוך שהוא מציין כי אין שום ערך למבחנים (מבלי להתייחס לשאלה כיצד בדיוק מתקבלים הציונים בקורסים שהוא עצמו מלמד), וכי לימוד ההיסטוריה בתיכונים לא מכשיר כיאות היסטוריונים לעתיד (כפי שאין תפקידו להכשיר פיזיקאים או רופאים). עיקר העניין בדבריו של קליינברג הוא הסברו (הנכון למדי) מדוע נלמדים לימודי היסטוריה בתיכון ומדוע לדעתו יש לבטלם. לדבריו, "ההיסטוריה נכנסה לתוכנית הלימודים כחלק ממהלך שנועד לטפח פטריוטיות וזהות לאומית ודתית... כאמצעי להפיכת התלמיד לאזרח נאמן למדינתו... מה הם עיקרי הסיפור הישראלי, כפי שמצופה מהמורים לספר בשיעורי ההיסטוריה?... הנרטיב הישראלי הוא סיפור של עם הנע 'משואה לתקומה'".
לא מכשירים היסטוריונים
אכן, מודים באשמה. תפקידם המרכזי של מדעי הרוח בבתי הספר הוא לא להכשיר היסטוריונים. תפקידם של ההיסטוריה, האזרחות, היבטים מסוימים של הספרות וכמובן גם התנ"ך - מלבד עצם לימוד התורה - הוא לספר את הסיפור הלאומי. מטרתם של מקצועות אלו היא להעניק לתלמידים את הידע הבסיסי שיאפשר להם להבין כי הם חלק משלשלת שבה היו דוד המלך, יהודה המכבי הרמב"ם, השואה, האצ"ל, הלח"י והפלמ"ח ומלחמת יום כיפור. התלמיד הישראלי החדש, שבצל הרפורמה לא ילמד יותר על הלח"י ועל החשמונאים, על אלטלנה, על מבצע משה ועל המעברות (כל הנ"ל ונושאים רבים אחרים קוצצו במסגרת הרפורמה הנוכחית בתוכניות הלימודים השונות), ואת מה שנותר ילמד בצורה שטחית וחסרת בקרה בחסות "עבודות יצירתיות שייבדקו באופן עצמאי" - תלמיד זה לא "ייאלץ" יותר לסחוב על עצמו את משא ההיסטוריה והמורשת, יכיר ויזדהה פחות עם המיתוסים המכוננים של העם והארץ, וכלשונו של קליינברג - "יש סיכוי שהרפורמה תיצור מבט פחות מיתי ויותר היסטורי על העבר ועל ההווה".
לימודי ההיסטוריה בישראל (והדברים נכונים במידה רבה גם לשאר מקצועות החברה והרוח העומדים להיפגע אנושות מהרפורמה) יודעים כבר שנים להיות גם ביקורתיים (אולי אפילו יותר מדי) כלפי העבר, אבל הם מקפידים בד בבד, הודות למערכת מקצועית ומחויבת לחינוך, גם לחנך ולהעביר את לפיד המורשת הלאה. המבקשים לכבות לפיד זה בשם "התחדשות הלמידה" יפגשו דור של עמי ארצות, מנוסים במיומנויות שטחיות ומזויפות שאינם יודעים מימינם ומשמאלם, חסרי ידע בסיסי וחסרי זהות ומורשת. חינוך מתחדש כל העת, והתאמות לדור האנדרואיד נעשות וייעשו, אבל בלי בסיס של ידע, נישאר עם "מבט היסטורי מקצועי" וללא ערכים וזהות.
מפלגות המחנה הלאומי צריכות לדרוש במסגרת המשא ומתן הקואליציוני כאשר בעזרת ה' תקום ממשלת ימין, להקפיא את הרפורמה בבגרויות ולבצע חשיבה מחדש על פרטיה. מקצועות המח"ר מאפשרים לנו לזכור את האתמול, ובלי האתמול אין לנו מחר.
הכותב הוא איש חינוך, מרכז המחלקה להיסטוריה במכללת אורות ישראל ומרכז היסטוריה בישיבת דרכי נעם
***