על רקע פלילי

את מי זה מעניין?

אתם ודאי מכירים את הסיטואציה הזאת: נסיעה ארוכה ברכב. בתחילת הנסיעה שומעים חדשות. בטון ששמור לאסונות מדווחים על אירוע ירי במרכז הארץ. הרוג ופצוע אנוש. נסיבות האירוע נחקרות. אתם כבר מספיק שנים בארץ בשביל לא להמתין לסיום החקירה, מה יש לחקור? עוד פיגוע.

לא פלא, עם רפיסות היד של הממשלה הזאת. וזה ממש לא משנה, אגב, מתי התרחשה הסיטואציה ובאיזו ממשלה מדובר – תמיד זה לא פלא ותמיד זו אוזלת ידה של הממשלה הזאת. עכשיו תדברו ביניכם בדרך ותנתחו איך פעם הם היו מפחדים מאיתנו ועכשיו אין שום הרתעה. אחר כך תחשבו את מי אתם מכירים מהאזור ומי מבני המשפחה היה עלול להיות שם חלילה. ואחרי שתדברו עם כולם ותוודאו שכולם בסדר, עדיין תרגישו ששום דבר לא בסדר, כי הטרור הזה עלול להכות בכל רגע ובכל מקום.

אולי בינתיים כבר תגיעו למחוז חפצכם, ותשהו בו שעתיים־שלוש. בהנחה שהייתם כל כך עסוקים ולא הספקתם להתעדכן מאנשים או מאתרים, בחזור תפתחו רדיו כדי לשמוע. שוב מהדורת חדשות, שוב מוזכר האירוע, בינתיים התברר בוודאות שמדובר בחיסול על רקע סכסוכים בין משפחות פשע. "על רקע פלילי", יכריז הקריין, וכל הזעם והפחד והתסכול והנאומים הארוכים יעזבו אתכם ברגע. על רקע פלילי? לא מעניין. הלאה.

למה לא מעניין? כי רקע פלילי לא מאיים עלינו. אני לא משויך לאף משפחת פשע, אני לא מאיים על איש ולא מאוים מאיש, כך שזה לא מעניין ברמה האישית. וברמה הלאומית זה בטח לא מעניין, הרי לא מדובר באויבים הקמים עלינו לכלותנו, ולא מדובר במה שמאיים על אחיזתנו בארץ. סתם פושעים. פושעים תמיד יהיו. חבל, אבל באמת את מי זה מעניין.

מעניין מאוד

השבת נופתע לגלות שיש מישהי שמתעניינת מאוד ברצח על רקע פלילי – התורה, והיא תעשה הכול כדי שגם אנחנו לא נדפדף הלאה אירועים שכאלה. טקס שלם היא תצווה אותנו לערוך, על מנת שיתגודדו סקרנים וישאלו: מה קורה פה? מה פתאום מודדים לאיזו עיר קרוב הנרצח? זה הרי ברור. ובכל זאת מודדים. מה עושים שם, ליד השוטרים והחבר'ה מהמז"פ, חבורת זקנים נשואי פנים? מה להם ולזה? ומה זה הטקס המשונה הזה עם העגלה הערופה והזקנים הללו שאומרים "ידינו לא שפכו"? נו, באמת, אף משפחת פשע לא מחזיקה חיילים כאלה. מה חשבתם?

אבל אם הזקנים יורדים עד לשם, ואם מודדים ועורפים ומכריזים, כנראה שהתורה מעוניינת שזה לא יידרדר לשולי המהדורה. למה בעצם?

מפני שאם טרוריסט ערבי רצח יהודי – זה נורא ואיום, אבל מבחינה מוסרית אין הפתעות. מה הפלא שמי שנאמר עליו שיהיה פרא אדם שידו בכול, שופך דמים? לא חשבנו אחרת. כמובן, נצטרך לעשות הכול כדי להוציא לאויבים את החשק לשפוך את דמנו, אבל לא צריך טקסים ועגלה ערופה. הטוב הוא טוב, הרע הוא רע. המשוואה נותרה בעינה. אבל אם יהודי רוצח יהודי, זו כבר תהום מוסרית. משהו עמוק השתבש פה. צריך לעצור את הכול, למדוד, לבדוק, לעשות בדק בית עד ראשי העם. לוודא שהכשל המוסרי הזה לא יהפוך למכת מדינה.

הפלילי הוא הלאומי

צפוי שתחת כותרת המשנה הזאת, "הפלילי הוא הלאומי", אכתוב שאל לנו להשלות את עצמנו, שיש קישור עמוק בין הפשיעה הגואה ובין אירועי הטרור. בפרט עכשיו, כשרוב משפחות הפשע היהודיות מאחורי סורג ובריח והשליטה ברחובות הפשע עברה לידי המשפחות הערביות – ברור שמכאן ועד לטרור הדרך קצרה. עד כמה קצרה? ראינו במו עינינו בפרעות בלוד, ברמלה ועוד. אבל אף שהדברים הללו לגמרי נכונים, לא בהם אני מבקש להתמקד. מפני שאמירה כזאת שוב מחדדת את הטעות – כביכול בפשע עצמו אין בעיה, הבעיה מתחילה כשפשע הופך להיות טרור.

אבל האמת אחרת. יש בעיה בפשע עצמו, והבעיה בהיבט הרוחני קשה כל כך עד שהיא משליכה על אחיזתנו בארץ. שהרי באנו להיות אלטרנטיבה לעמי כנען, באנו להביא בשורה אחרת. ואם גם אצלנו יש פשע ורצח והשחתה – אנחנו שומטים לעצמנו את הצידוק המוסרי מתחת לרגליים.

אולי בשל כך מדגישה התורה: "כי יימצא חלל באדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך לרשתה נופל בשדה". לרצח הזה יש השלכה הדוקה על האתגר הערכי להיות ראויים לרשת את הארץ ממי שישב כאן לפנינו, והרצח הזה מעיב על הירושה הזאת. לכן, בטקס רב רושם, נעיד שזה מעשה של יחיד, שעל הציבור כולו לבער. מניעת פשעים כאלה של שפיכת דם נקי מהותית כל כך בתורה, עד שזו חוזרת פעמים רבות על הדרישה להקים ערי מקלט, בין הירדן לים ובעבר הירדן המזרחי. במילים אחרות, בחלוקת התקציב בין משרד הביטחון למשרד לביטחון הפנים מוקצה נתח לא מבוטל לזה העוסק בביטחון הפנימי, שהרי תיקונו משליך גם על הביטחון מן האויבים מבחוץ.

דאגנו לו

הזקנים מצהירים שידיהם לא שפכו את הדם, כלומר הם דאגו לו, "שלא פטרנוהו בלא לוויה". השאלה על מי הם מדברים. ההסבר המפורסם הוא הצהרה על כך שדאגו לנרצח, שלא חלילה חזרנו לאווירת ימי פילגש בגבעה, כשלא היה מי שיסכים לארח ולדאוג לאורח. כך מבואר בבבלי. אבל הירושלמי מדבר על הרוצח. הזקנים מצהירים שלא פטרוהו בלא עונש בפעמים קודמות שהסתבך בפלילים. ואם תרצו, לא פטרוהו בלא לוויה, כלומר בלא שיקום וחינוך ואופציית תיקון.

כיפה בהארכת מעצר

גם את זה כולנו מכירים: עבריינים כבדים מגיעים אל השופט כשכיפה לראשם. זה לא אמיתי, חושב הצופה הממוצע. סתם ניסיון זול להשפיע על השופט. משחק.

ברשותכם, אני רוצה לערער על זה. העבריינים מכירים את השופטים טוב מאיתנו. גם אנחנו יודעים שיהודי חובש כיפה הוא לא בהכרח מחזה שעשוי לרגש את השופט הישראלי הממוצע. גם העבריינים יודעים את זה. אז למה בכל זאת כיפה? כי העבריינים הללו, ברובם, אנשים מאמינים, שהתגלגלו לאן שהתגלגלו בגלל נסיבות החיים. ברגע האמת שבו שנות חייהם הבאות עומדות להכרעה הם מבטאים את האמונה שלהם, לא בשביל השופט האנושי. ליבם לשמיים. אמת, הלב הזה שמופנה לשמיים אולי פעם בקור רוח כשלחצו על ההדק. ועדיין אני מאמין לכיפה שלהם, מה שלא באמת משנה; הם מאמינים לכיפה שלהם, וזה כבר משנה.

כולל 'באהבה ובאמונה' מעשיהו

אחרי ימי ההרס האיומים של גוש קטיף ויישובים נוספים, כתבתי את הספר 'כיסופים'. באותם ימים כתבתי בעלון 'באהבה ובאמונה' של מכון מאיר, והספר פורסם שם. קיבלתי טלפון מאדם שביקש להזמין ספרים. בשמחה, אמרתי לו. אמר לי: רק תדע שאין לי לשלם לך. אמרתי: לא נורא, העיקר שתקרא. אמר: אתה לא שואל למה אין לי? - למה אין לך? שאלתי. אני יושב במעשיהו. וואו (לא אמרתי. רק בלב). אז איך הגעת אליי? שאלתי. אנחנו פה כמה חבר'ה. שפוטים להרבה. הרמנו כולל 'באהבה ובאמונה'. שלח לנו. נלמד.

לתגובות: liorangelman@gmail.com

***