השנה, יחלפו 20 שנה מאז נוסחה אמנת גביזון מדן שביקשה להשיג הסכמות לחיים משותפים בין אזרחי המדינה בדרך של עיצוב היחסים בין הדת והמדינה בישראל. האמנה, שנוסחה במשך שלוש שנים על ידי הרב יעקב מדן ופרופסור רות גביזון ז"ל, בחסות המכון הישראלי לדמוקרטיה, זכתה לאהדה ציבורית רחבה, אך בפועל חלקים רבים ממנה לא קיבלו ביטוי ברמה המעשית ולא יצרו שינוי.
מאז נוסחה האמנה, לא רק שלא התקבעה נוסחה חברתית חדשה המסדירה את המתח בין הציבור הדתי והחילוני במדינה, אלא שבעשרים שנה האחרונות גברו המאבקים על זהותה והפערים הלכו והתעמקו. את השיח הציבורי תפסו לרוב, עמדות קיצוניות משני הצדדים, ובמישור הארצי הנושא נשאר כמעט תקוע. ואולם, בזמן שברמה העקרונית הנושא נשאר תקוע, המציאות קבעה כללי משחק חדשים.
הדוגמא הבולטת לכך היא סוגיית השבת. מבקשי האמנה ביקשו לצמצם את המסחר בשבת, מסיבות רבות, ו"בתמורה" הסכימו על פתיחת תחבורה ציבורית מוגבלת בשבת יחד עם פתיחה מבוקרת ומוגבלת של מוסדות תרבות. ההתנגדות לפתיחת תחבורה ציבורית ומוסדות תרבות הרחיקה את יישום האמנה, והייתה תחושה שאם נכפה בחקיקה את האיסור, נצליח לשמר את השבת.
אלא שהמציאות הראתה אחרת. נכון להיום המסחר בשבת כבר פתוח, ונראה שכמעט בלתי אפשרי לאכוף את האיסור על פתיחת עסקים, גם אם מאוד נרצה. כיום, אחוז לא מבוטל של עובדים מועסק בשבת, וישנם עובדים רבים שאין להם יום מנוחה שבועי או שאין להן יום מנוחה יחד עם המשפחה.
זה מחיר חברתי כבד. השבת חשובה לא רק כערך יהודי. השבת המביאה גם ערך חברתי רחב, שהולך ונפגע בשנים האחרונות. המחיר הזה, חשוב להגיד, הוא בעיקר תוצאה של מאבקים פוליטיים, והתעלמות מכל ניסיון להגיע לפשרה.
השבת היא דוגמא ברורה לכך שמאבק הוא לא הדרך. רק הסכמה חברתית רחבה יכולה לשמר על זהותה היהודית של המדינה במציאות החברתית הקיימת, ועל אופיה הדמוקרטי מן הצד השני.
אני מאמינה כי האופי הדתי והיהודי של מדינת ישראל הוא אחד הבסיסים לחיים משותפים של אזרחי המדינה, על אף המחלוקות על משמעות אופי זה. הזיקה החזקה של רבים בציבור היהודי למסורת ולשרשי דתם, מייצרת מכנה משותף רחב יחסית עליו ניתן להתבסס כשמנסים להגיע להסכמות על המרחב הציבורי המשותף.
ואולם, המציאות הפוליטית, וההקצנה בשיח הציבורי, מראים כי הדרך להסכמה נכון שתעבור מן הפוליטיקה הארצית ותחזור למקומה הטבעי – הקהילה. היום, עשרים שנה אחרי שגובשה אמנת גביזון מדן, על הצלחותיה וכשלונותיה, נדמה כי העת לחזור ולהגיע להסכמות דווקא במרחב המקומי, ולהתמודד עם הסוגיות הנוגעות ליחסי "דת ועיר", במקום ביחסי "דת ומדינה". סוגיות "דת ועיר" שונות במהותן מסוגיות "דת ומדינה" גם אם יש ביניהן דמיון מסוים. השוני המהותי נובע מן העובדה שעל אף שיש חוסר הסכמה עקרוני בסוגיות מסוימות ברמה הארצית, חלק מהבעיות ניתנות לפתרון שונה ברמה המקומית בשל הצורך בחיים משותפים.
ביום ראשון יתקיים כנס דת ועיר, ביוזמה משותפת על תנועת נאמני תורה ועבודה, מכללת שערי משפט ומכון שחרית, בו ידונו בסוגיית היחסים בין הדת, המדינה והקהילה, וידברו על הצורך בהחזרת הכוח לקהילה בכל מה שקשור לשרותי הדת. העבר הסמכויות לרשות המקומית, והסדרת היחסים במסגרת המקומית, הם הסיכוי לייצר הסכמות ולצמצם את המחלוקות שרק התעצמו עם השנים.
20 שנה לאחר שגובשה אמנת גביזון מדן, הגיע הזמן להחזיר את הכוח לקהילה המקומית, להעביר את המועצות המקומיות לאחריות הרשות ולקבוע סל שרותי דת ברורים שהרשות תהיה חייבת לספק, ולחזק את הקהילה המקומית בעיצוב ההנהגה הדתית המקומית ובעיצוב פניה של העיר.
הגיע הזמן לייצר אמנה חברתית חדשה, כזו שתשחרר את הפקק ביחסי הדת והמדינה, על בסיס של הסכמה חברתית, ולא בדרך של מאבקים פוליטיים וחברתיים.
עו"ד ליאת קליין, ראש תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה