מעגלה ערופה לועדות חקירה

פרשת שופטים עוסקת ברובה הגדול במצוות המסדירות את ניהול סדרי החברה, המשפט והממלכה בארץ ישראל.

היא נפתחת במלים "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך", ובכך היא מבהירה שמצוות התורה לא נועדו רק להסדיר את היחסים שבין האדם הפרטי לא-להיו, אלא הן נועדו להנחות גם את דרכם של העם והמדינה כולה בדרך ה'.

אין מקום בתורת ישראל לרעיון של הפרדת דת מן המדינה במובנו הפשטני. כיצד בדיוק אמורה התורה לנווט את חיי הציבור והמדינה, בפרטי פרטים, זהו מקצוע גדול, מורכב ורב אנפין, שב"ה זכינו לחזור ולעסוק בו בהרחבה עם שיבתנו לציון והקמת המדינה, והרבה מלאכה עוד לפתחנו גם בלימודו וגם במימושו.

כמו בפרשות אחרות, גם בפרשת שופטים יש חתימה מעין הפתיחה. הפתיחה עוסקת בחובת העמדת שופטים ושוטרים, והחתימה, בפרשת עגלה ערופה, עוסקת בהבנת גודל האחריות שלהם והיקף תפקידם. החידוש הידוע של פרשת עגלה ערופה הוא בכך שהיא מחייבת את זקני העיר הקרובה אל החלל לקיים טקס ציבורי רב רושם, שבו הם יכפרו על האסון שאירע בתחומם, ויאמרו את דברי ההתנצלות "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו".

איש לא חשד בזקני העיר שהם הרגו את החלל. רש"י מנסח, על פי חז"ל, את האחריות שהיתה מוטלת עליהם ועליה הם מחויבים להתנצל: "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה" (רש"י על פי הספרי, דברים כא, ז).

האחריות המוטלת על זקני בית דין היא אישית וציבורית: באופן אישי, לו היו רואים אותו, היו מצווים לדאוג לו למזונות ולליווי בדרכו אל מחוץ לעיר ובכך היו אולי מונעים את הריגתו. אחריות זו אינה מוטלת רק על הזקנים, אלא על כל בעל בית המכניס אורח. להבהרת חובת בעל הבית דרשו חכמים דרשת קרי וכתיב. כתוב: "ידינו לא שפכה", וקוראים: "ידינו לא שפכו". אומרים דרשנים: האות ה'א היא כנגד חמשה דברים שבעל הבית חייב לתת לאורח: אכילה, שתיה, לינה, לויה ומתנה לדרך (חזקוני ועוד).

כאשר הזקנים מכריזים "ידינו לא שפכו את הדם", הצהרתם אינה רק על כך שהם עצמם לא נכשלו ונמנעו מהכנסת אורחים, אלא הם אומרים זאת בשם כל בני העיר. הם מביעים בכך את האחריות הציבורית שלהם, את השאיפה שלהם כמנהיגים ואת חובתם החינוכית לוודא שלא יתכן שבעירם אורח לא יתקבל בסבר פנים יפות ויזכה גם לליווי והגנה.

ר' עובדיה ספורנו מציע מסלול אחריות נוסף, הקשור ישירות לרצח: "ידינו לא שפכה: שלא הנחנו שום נודע לרוצח בארץ, ועינינו לא ראו: שלא היה זה במקום רואים, שאם היו שם רואים היו מתקוממים ומגידים." כלומר, מערכת המשפט אחראית לטפל באופן תקיף באלימות ובפשיעה, הן בטיפול בפושעים עצמם, הן בעידוד הציבור להתקומם, לדווח ולהעיד, ובכך למנוע הישנותם של מעשי רצח ואלימות. התרחשותו של רצח מחייבת את המערכת המשפטית ואת ההנהגה הציבורית להתנצלות ובירור שעשתה את כל הנדרש כדי שלא ייוצרו נסיבות המקילות על האלים והרוצח. הרצח הוא כשלון המחייב כפרה ותיקון.

חשוב לציין גם את היקף האחריות. הרצח לא אירע בתוך העיר, בתחום האחריות הישיר של המנהיגים. החלל נמצא בשדה מרוחק מחוץ לעיר. יכולים היו זקני העיר ותושביה להטיל את האשמה על אחרים, על הולכי דרכים, על טיפוסים מפוקפקים המסתובבים בשוליים, אולם הם אינם רשאים להשתמט בתירוצים שכאלה. מכיוון שהם בני העיר הקרובה אל החלל, הם האחראים לכל מה שמתרחש בסביבותיה.

רבים ציינו את עוצמת האחריות המוטלת על פי התורה על הזקנים, שהם גדולי התורה וההנהגה, הדיינים, והמחנכים, לצביונה של החברה, ולביעור נגעי הפשיעה והאלימות מתוכה.

מקובל לקרוא את הדברים גם בסגנון של תוכחה כלפי מנהיגים בדורנו, שלא חיים די הצורך בתודעה של אחריות שכזאת. כאשר מתרחש אירוע שבו נשפך דם, בין אם אלימות במשפחה, אלימות פלילית, אלימות לאומנית או כשלים אחרים הגורמים לאסונות ושפיכות דמים, תאונות עבודה ותאונות דרכים, ושאר מרעין בישין, לפרט ולכלל, מתמקדים בחיפוש אשמים בטווח הקרוב ביותר לאירוע המצומצם, ולעתים קרובות המנהיגים עסוקים דווקא בטיהור שמם ובסילוק האחריות מעל כתפיהם.

אפשר להציע נקודת מבט נוספת על הפרשה שיש בה לימוד זכות על דורנו.

יש לשים לב לכך, שעוד קודם לחידוש האחריות המוטלת על זקני העיר, חידשה התורה את עצם האחריות. היה מקום לחשוב, שכאשר נמצא אדם מת בדרך, מחוץ לעיר, יכולים בני העיר להתנער מאחריות ואשמה, גם מפני שאפשר לטעון שהדבר קרה מחוץ לתחום אחריותם, וגם ויותר מכך – אפשר להטיל את האחריות על ההלך שלא נשמר. ובכלל, לא לחשוב במושגים של אשמה ואחריות, אלא במונחים של גורל. קיימות תרבויות רבות בעולם, ובוודאי בעולם העתיק, שראו במוות שכזה גזירת גורל, מן האלים או מן המקרה והטבע, שאינו מחייב שום ממד של חשבון נפש והטלת אחריות על מאן דהו.

יכול להיות שהיינו מצפים שזו תהיה עמדתה של התורה. הרי אמונים אנו על השגחת א-להית ותורת גמול. אפשר היה לומר שאם אדם מת, מן הסתם נגזר עליו שימות, כמו בפרשת מעקה: "כי יפול הנופל ממנו" – ראוי היה זה לנפול בעוונותיו. היה מקום לחשוב שכאשר רואים אסון, צריך לעסוק בצידוק הדין, ולא בדין.

בפרשת עגלה ערופה התורה מחדשת בראש ובראשונה, את העובדה שאסונות לא מתרחשים מעצמם ואנשים לא מתים במקרה. מעבר לכך, התורה גם לא מאפשרת לומר ש"אין מה לעשות, זה היה רצון ה'". יתכן שהאדם הפרטי, כמו איוב, רשאי לומר בעת צרה "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך", אבל אפילו הוא יוצא מיד לאחר מכן למהלך עמוק מאד של חשבון נפש, עם עצמו, עם העולם ועם א-להים, כי הוא אינו מוכן לקבל אסון שאין לו הצדקה. בסופו של ספר איוב ה' אכן מצדיק את איוב שלא ויתר ולא דיבר בהכנעה על צדקתו המוחלטת של א-להים.

אם קרה אסון – צריך לברר מי אחראי. אם מוצאים את האחראי – צריך להענישו ולבער את הרע, ורק אם לא מוצאים אשם, צריך להסתפק בנוהל הכפרה של עגלה ערופה. הנוהל הזה אינו מספיק ואינו חלופה לחיפוש האשמים, אבל הוא הטוב ביותר האפשרי כשלא מוצאים אשמים. במקום התנערות מאשמה, יש לקבל אחריות לתקן את החינוך ואת האקלים כדי למנוע את הישנותם של מקרים כאלה.

הרוח העולה מפרשת עגלה ערופה היא הרוח המנשבת במפרשיה של כל תרבות ה"חקירה" הישראלית. מרמת התחקיר הצה"לי בעקבות כל תקלה. הנוהג הסמלי וגם התכליתי של עצירת אימונים ובדיקה עצמית מעמיקה אחרי כל אסון או אפילו קירבה לאסון, דרך חקירות המשטרה שלעתים נמשכות שנים רבות, ורשמית אינן נסגרות באופן סופי עד שלא נמצא פתרון לתעלומה, ועד ועדות החקירה הממלכתיות, המבקשות למצוא את האשמים בכל אסון ולהעמידם לדין.

תרבות החקירה וחיפוש האשמים מבוססת על ערך יסודי מאד של פרשת עגלה ערופה – אי אפשר לעבור לסדר היום כשקורה אסון, במיוחד כשהוא מסתיים בנטילת חיי אדם. דומה שדווקא בתחום הזה הצליחה פרשת עגלה ערופה לקבוע סטנדרטים גבוהים מאד בחברה הישראלית.

אכן, ביחס לקומה השנייה, נטילת אחריות רחבה על ידי הזקנים, יש כנראה עוד מה לשפר. לפעמים יש תחושה שיוצאים אצלנו ידי חובת האמירה "ידינו לא שפכו את הדם", בהטפת מוסר לאחרים והטלת אחריות עליהם. על כך עלינו לשוב בתשובה בימי הרחמים והסליחות הבאים עלינו לטובה.

--