בועז ביסמוט הוא מסורתי, אוהב את תורת ישראל, מעריך את מייצגיה האמיתיים, והוא גם נשוי לגיורת. כשנשאל ביסמוט על רפורמת הגיור של כהנא, הוא סיפר כך: "כשהכרתי את רעייתי, היא לא הייתה יהודיה.
אמרתי לעצמי: לא ייתכן שהבן שלי לא יהיה יהודי. התחלנו תהליך גיור קשה, לא עשו לנו הנחות... רפורמת הכשרות ורפורמת הגיור כפי שנעשה פסולות בעיני. תיגע במה שאתה רוצה, אל תיגע לי בהלכה! בהלכה אתה מתאים את עצמך להלכה. אני היהודי מתאים את עצמי לתורה". משפטים אלו שנאמרו ע"י יהודי גלוי ראש, ומכוונים כנגד חובשי כיפה סרוגה, מבטאים היטב את האבסורד הטרגי שאנו עדים לו בשנים האחרונות: המסורתיים, בבריאותם הטבעית, מבינים את מה שחלקים רבים בציונות הדתית לא מבינים.
אין זה סוד כי תנועת הציונות-הדתית נמצאת במשבר בירור עמוק. התפוצצות 'אשליית בנט' שסיימה באקורד צורם את 'המשהו החדש' שהתחיל, מחייבת את כולנו לחשב מסלול מחדש.
מספרים שכאשר נשאל ד"ר יוסף בורג המנוח, מנהיג תנועת המפד"ל, מה אתם יותר: ציונות או דתית? ענה ד"ר בורג: "אנחנו המקף". ואכן, המקף הזה מנסה מעל מאה שנה לחבר ולהצמיד את הציונות אל הדתית. אך למרבה האירוניה, דומה כי לא די שהוא נכשל במשימתו, אלא אף הפך הוא כיום למקף המפריד בין הדת למדינה.
במשך שנים רבות דחפה אותנו הכמיהה לראות כיפות סרוגות בכל עמדות המפתח בציבוריות הישראלית. ואכן ראינו: צה"ל נכבש ע"י בני (ובנות...) הציונות הדתית, ואיתו גם השב"כ והמוסד, אפילו מפכ"ל סרוג היה לנו. גם למערכת המשפט הגיעו טובי בנינו, ולאור קריאתו של אורבך 'הטובים לתקשורת' מילאו סרוגים רבים את ערוצי התקשורת השונים. השיא, לכאורה, אמור היה להיות בחגיגת ראש הממשלה הסרוג הראשון. אבל אוי לו לאותו שיא מפוקפק.
מיום הקמת התנועה הציונית-דתית לא היו מערכות המדינה מנותקות ורחוקות כל-כך מתורת ישראל, כמו שהיו בממשלת בנט. למרבה החרפה, דווקא מבני הציונות-הדתית קמו אלו שנלחמו בקו הקדמי להפרדת הדת מהמדינה, פתחו את 'שירותי הדת' לתחרות, ואף לא הסתירו את חלומם לחיות במדינה ליברלית בה נהנים אזרחיה מחופש דת.
כיצד זה קרה לנו? היכן טעינו? והכי חשוב: כיצד לא נטעה שוב?
כמו שבקווים הנראים מקבילים למראית-עין, נופתע לגלות שכעבור קילומטרים רבים הם ייפגשו; אף בעולם ההשקפות והלכי-הרוח רק לאחר כמאה שנים ניתן לראות נכוחה את מה שחדי-עין זיהו כבר בראשית דרכה של תנועת ה'מזרחי', לימים: הציונות-הדתית.
כבר בשנת תרע"ג (1913) כתב מרן הרב קוק זצ"ל: "יש חוק אחד שהמזרחי מחויב לדעתי לחוק על דגלו, שרק על ידו תופיע עליו אור נשמתו הפנימית, חופשית מכבלי הסתירה המכבידים עליו. החוק הזה הוא: שיביע המזרחי בגלוי, שלמרות האמון שהוא מראה תמיד לציונות הכללית, מצד שיתופו עמהּ במחשבה הלאומית והתגשמות שאיפותיה במעשה, לוחם הוא עם זה על הסעיף היחידי החקוק בציונות עוד מהקונגרס הראשון, האומר ש'הציונות דבר אין לה עם הדת'. החוק הזה הוא עושה באמת את כל התעמולה המזרחית פלסתר" (אגרת תצ"ז).
מה הם 'כבלי הסתירה' המכבידים על הציונות הדתית שזיהה הרב קוק כבר לפני 109 שנים?
כבלי הסתירה נעוצים במחשבת-הפיגול שצריך להדביק את הדת אל הציונות, כי היא כשלעצמה חילונית. במבט שטחי זה, הציונות לא דתית, והדת לא ציונית; ואנו המקף, נגשר על התהום הפעורה בין העולמות.
קצת כמו הרשל'ה שמנסה להרגיע את הניצים באומרו לכל אחד שהצדק איתו, אף הציונות הדתית פונה אל העולם החילוני ואומרת להם: אתם צודקים, וכן לחרדים היא אומרת: אתם צודקים, וכשמעיזים לשאול אותה 'כיצד זה מסתדר ביחד?' היא משיבה במבוכה: יודעים מה? גם אתם צודקים!
אז זהו, שלא ייתכן לגשר בין הציונות החילונית לדת הגלותית. כיוון שבאמת הציונות לא חילונית, והדת לא גלותית. הציונות היא תנועה מקודשת, כפי שענה הרב קוק זצ"ל לשאלה מדוע הוא ציוני: כי הקב"ה ציוני!.. וכמובן שהדת לא מתנגדת לשיבה לציון.
שהרי חצי מן התורה שלנו (סדרי זרעים, קדשים וטהרות) בטלו בגלות, עד שאמרו חז"ל: אין לך ביטול תורה יותר מן הגלות! רק בארץ ישראל ניתן לחיות חיי תורה מלאים, וכיצד תתנגד הדת לשיבה לארץ הקודש?!
אלא שהדת ומייצגיה אכן התנגדו לקלקולים ולסיגים שדבקו בתנועה הציונית, אך בכך הם רק זיככו וטיהרו אותה! כלומר, מי שבאמת אוהב את המדינה, ויודע את ערכה האמיתי, לא מסוגל לעבור בשתיקה על עקירת-הנשמה מן המפעל הציוני, והוא פועל בכל כוחו לטהר ולרומם אותו!
אך כאשר מאמינים לשקר הזה, שהציונות היא חילונית ועלינו מוטל 'לחבוש לה כיפה', זו שגיאה יסודית. תפיסה כזו חוטאת בכפליים: גם לדת וגם לציונות: שכן את הדת היא מעוותת ואל הציונות היא מתאכזרת. ה'מקף' בעצם מודה-במקצת ל'חוק המחפיר' שלציונות אין דבר עם הדת, ומנסה בכל זאת להלביש עליה קצת יידישקייט. אך ניסיון זה מועד לכישלון, שכן לא ייתכן לחבר ניגודים כאלו. עם ציונות כזו, ודת כזו, המונח 'ציונות-דתית' הוא אוקסימורון (תרתי דסתרי).
עצם השם 'דתי-לאומי' מסגיר כי ב'דתי' אין מקום ל'לאומי', שהרי לא תאמר 'דתי-שבתי' או 'דתי-כשרותי'. הדתי-לאומי הוא 'גם וגם': גם דתי וגם לאומי-חילוני. כך 'עובדים בשיתוף' את הקב"ה ואת הרצל, את משה רבינו ואת בן גוריון. וכשמגיעה יעל דן מגל"צ ושואלת אותנו: "אחת ולתמיד, למי אתם נאמנים, לרב או למפקד? לתורה או למדינה?..." – עומד המזרוחניק חיוור-פנים ולא מוצא תשובה.
ימים אלו, בהם הצינות-הדתית בוחרת את נציגיה וממילא בוחנת גם את דרכהּ, מחייבים אותנו לערוך חשבון נפש מעמיק ביחס לתנועתנו. שלא נהיה ככלב השב על קיאו, שלא נחטא ונשוב.
מספיק זמן ניסינו להיות המקף. לא עוד. הגיעה העת להתרומם אל המבט האחדותי, שאינו מנסה לחבר הפכים שלא מתחברים, אלא יודע ש"כל עיקרה ויסודה של התנועה, של תחיתנו הלאומית, היא באמת מקודשת קודש-קדשים, ממקור הקודש היא יוצאת והיא מיוסדת על יסוד הקודש של קדושת האומה, קדושת הארץ וקדושת נשמתה היונקת מדבר ה' אשר בתורה" (מאמרי הראי"ה, דרך תשובה).
ככל שתתבהר האמת הזו, יתאספו מכל עבר יראי ה' ואוהבי תורתו, לגלות את מקורה הקדוש של מדינתנו. או-אז יתברר שאין צורך להתנגד לציונות כדי להיות ירא-שמים! אדרבה! צריך לחוש לעזרת הציונות המתפתלת בכאב נורא מייסורי-החנק שמייסרים אותה בגדי-השקר-החילוני שהלבישו אותה מייסדיה. אמנם רוח ה' פעמה בליבם, אך רוח זו לא מצאה מבטא נאמן בפיהם ובלשונם שדיברו מרמה ושקר, כאילו ניתן לבנות כסא מלכות שמים על יסודות טמאים מלאי כפירה. ההשגחה עליונה, הטילה על דורנו את המשימה הכבירה הזו, לחשוף את עוצם קדושת מדינתנו, להסיר הבגדים הצואים מעליה, ולהלביש אותה מחלצות.
כשבציבוריות הישראלית יהיה ציבור רחב המביע בגאון שאיפות-קודש-לאומיות, שלא חושש לדבר על צבא קדוש וטהור, על משרד חינוך תורני, על מדינת הלכה, על חזרת הסנהדרין והנבואה; ציבור שלא 'משתלב' כדוס אורח במדינה חילונית, שלא דורש זכויות-דת פרטיות, אלא תובע צביון מדיני-אלוקי בפרהסיא הישראלית; ציבור המלא בהכרה שמדינת ישראל היא יסוד כיסא ה' בעולם, ורק משום כך הוא מלא ביקורת-אוהבת, מלא אכפתיות וקנאת-קודש לטהרת מחננו ומדינתנו – נדע שאנו בדרך הנכונה לרומם את מדינתנו למקורהּ האלוקי.
אשרינו שזכינו שקם לנו ציבור כזה, ומפלגה כזו. יהי נֹעם ה' עליהם להצליח מעשי ידיהם.
הכותב: ר"מ בישיבה גבוהה, מחבר הספר 'כלים ביד כלינו'
לתגובות: ori15cohen@gmail.com