"כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם: ... וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא".
רבים וטובים התקשו בהבנת סוגיה זו של בן סורר ומורה הכתובה בפרשתנו. אמנם היום הינו זולל וסובא, ואיננו שומע בקול אביו ובקול אמו, התנהגות בלתי ראויה לחלוטין, אך גם התורה אינה מטילה על מקרה שכזה עונש כה חמור, וכל עונשו אינו בא אלא משום סופו.
ואכן, כבר הגמרא מתקשה, ומסביר רבי יוסי הגלילי, שהוא נענש על שם סופו. אך עדיין קשה, ומדוע יסקל על שם סופו, האם בגין החשש שמא התנהגותו העכשווית מצביעה על היותו ילד בסיכון, נער שאם לא הוא אז חבריו הינם רק בכיתה ז' או מקסימום ח'? שמא יעמוד וילסטם את הבריות, מבלי שהיה כל אקטוס ריאוס, שום מעשה? איה יכולת וחובת ההכלה הכה מקובלות בימינו? וכי בגלל קשיים בחינוך רשאים ההורים לומר את המילה האחרונה ופשוט להרים ידיים, להתפטר מאחריותם, ולהפקיד את ילדם אצל זקני העיר? פרופ' ראובן פוירשטיין, ע"ה, חתן פרס ישראל, נהג לומר שאף לכרומוזומים אין את המילה האחרונה. אמנם חשיבות עצומה בגידול הילדים טמון בכוחם, בכוחה של המשפחה, בכח אהבת האב והאם כאחד והאמון שהם נותנים בבנם, כשיד ימין מקרבת ושמאל מרחקת, אך מדוע תעמוד להם הזכות להתנער מאחריות ולהעביר את ילדם לרשות בית הדין?
ואכן, כבר מהגמרא ברור שבן סורר ומורה לא היה ולא נברא, להוציא רבי יוחנן המעיד שהיה ואף ישב על קברו. לא נכתבה פרשה זו אפוא, אלא לדרוש ולקבל שכר. דומה כי ביטוי זה של 'דרוש וקבל שכר', אין לפרשו במובנו המצומצם, וכי אין לנו די מסכתות, סוגיות ופרשיות ללמוד עד שנצרכה התורה להוסיף פרשה כדי שנלמד דווקא אותה לשם קבלת שכר? יתר על כן, הרי כידוע על פי הגמרא בסנהדרין, התנאים המקדימים המחויבים כדי שהבן יקרא 'בן סורר ומורה' הם כה רבים, עד שאין כמעט התכנות שיבוא לעולם, בהם העובדה שציינו שמבחינת גילו הוא יכול להיות 'בן סורר ומורה' רק בטווח הקצר שבין גיל בר-המצווה לגיל 13 ושלשה חודשים, ועוד כהנה וכהנה. רבים הם התנאים ואין זה המקום לפורטם.
לכן, מתיישב יותר על הלב שביטוי זה של 'דרוש וקבל שכר', מלמדנו סוגיה עמוקה בהלכות חינוך. יש בה בפרשה בחינה של רפואה מונעת, ומשמשת לכל הורה והורה כתמרור אזהרה, לאן עלולה דרכו של נער נורמטיבי להתדרדר, מלמדת היא אותנו כיצד על ההורים לנהוג, מעבר לסייעתא דשמיא ודוגמה אישית. באשר לדוגמה אישית, מה נפלאים הם דברי מו"ר הרב אשר וייס, הטוען שאמנם קיימת מחלוקת בגמרא בברכות, אם שלוש המה ברכות התורה שאנו אומרים מדי בוקר או שמא שתיים, אך אומר הרב ש'וו החיבור' שבין ברכת 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה' לברכת 'והערב נא את דברי תורתך בפינו...'
מלמדת אותנו, שהשואף שבניו ימשיכו בדרכו, בדרך התורה והמצוות, ולא יסורו ממנה, עליו לדאוג שלימודו, התנהגותו ועבודת ה' שלו יהיו מתוך שמחה, באופן שיהיו ערבים ונעימים לרואיהם ולשומעיהם, ובפרט ערבים לבניו ובנותיו שהוא להם סמל ודוגמה. או אז סביר שיזכה להמשך הדורות בדרכו כאמור בברכה, 'ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו כולנו יודעי שמך...'
ובכל זאת, לא פעם קיים קונפליקט בין אהבת ההורים לבנם האהוב לבין אהבתם לבורא עולם, כמו בדוגמה דנן, בה הבן סר מן הדרך, בניגוד גמור לחינוך לו שאפו וחינכוהו הוריו ומוריו. פרק 'בן סור ומורה' במסכת סנהדרין, זכיתי ללמוד עם החברותא שלי אברהם פלדמן, הי"ד, שנפל במלחמת יום כיפור, ומתוך לימוד פרק זה, צד ו' עינינו בהשוואה המדהימה שמשווה רבנו בחיי, בשם הרשב"א, רבי שלמה בן אברהם אדרת שהיה מגדולי הראשונים ושהיה מורו ורבו, בין הפרשה המכוננת בעם ישראל לדורותיו, פרשת עקידת יצחק, לפרשה זו של בן סורר ומורה. בניסיון העקדה, יצחק רק נעקד, אך מעולם לא הוקרב, ובשנייה, בן סורר ומורה מעולם לא היה ולא נברא.
בשתי פרשיות מסעירות אלו, בא לידי ביטוי הקונפליקט העצום בין אהבת הבן לאהבת הבורא. נמצאים אנו לפני ראש השנה, בה נתקע בשופר של איל, נקרא את פרשת העקדה, ונישא תפילה, שבורא עולם יזכור לנו את עקידת יצחק ברחמים, ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור.
אברהם אבינו, עם היות אהבתו את יצחק עזה וחזקה כבן שבא אליו אחר הזקנה והייאוש, אף על פי כן, כשציווהו הבורא להקריבו עולה, טרח בדבר מיד, וידע למרות אהבתו את בנו, שתגבר עליה אהבתו את בוראו. לא פעם קיים עימות בין שני ערכים החשובים כל אחד בפני עצמו, אך עלינו להכריע. לא פעם קורה והבן האהוב על ידי אביו ואימו באהבה עזה שאין דומה לה, עובר על מצוות הבורא, בניגוד לחינוך שביקשו ושעליו עמלו הוריו לחנכו.
או אז מצווים הם שתגבר עליהם אהבת הבורא על אהבת הבן, גם אם יצטרכו בסופו של דבר להביא אותו בעצמם, ועל דעת שניהם, האב והאם כאחד, למרות אהבתם אותו, לבית הדין, כדי שיטפלו בו. דרוש וקבל שכר. דרוש שאהבת הבורא גוברת על אהבת הבן, וזאת יחוש וידע גם הבן. או אז, יש סיכוי גדול שישוב הוא מדרכו ורפא לו. שכר ההורים יהיה בשוב בנם לחיק המשפחה ולדרכם.
אשרינו שבדור שלנו זכינו לפרופ' ראובן פויירשטיין ז"ל, שכונה אבי הפוטנציאל החינוכי, שהזכרנוהו בראשית הדברים, כי הוא העניק לנו ולאנושות כולה כלים נפלאים המסייעים להורים ולמחנכים לצאת מהקיבעון ולהגיע לעמקי נפשו של נער, באשר הוא שם, ולעזור לו להתגבר על הדחפים היצריים שיחדלו להוות הגורם המרכזי בהתנהגותו, שלא ייבהל לא הוא ולא הוריו מרמת IQ כזו או אחרת, אלא יבחן במדד המעריך את פוטנציאל הלמידה שלו, ישוב בתשובה וכך יממש את התכונות והיכולות הטמונות שבו, כפי שחנן אותו בורא עולם, לעשות רצון אביו שבשמים בלבב שלם.
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל