ראש מוסדות "בני דוד" הרב אלי סדן פרסם לבוגרי המוסדות נייר עמדה ובו הוא כותב על כאבו הגדול מהפילוג בציונות הדתית הפוליטית.
"אני מתבונן בעצב רב, בתחושה של בושה, ובכאב גדול על תהליך ההתפוררות האידאולוגית של ציבור יקר זה, סביב מחלוקות ערכיות וסביב שאיפות פוליטיות – שעם כל חשיבותם הם אינם מצדיקים את עזיבת השליחות העיקרית שלנו כיום – סימון הדרך לעם ולמדינה", כותב הרב סדן.
"אני אישית סבור שזה התחיל כאשר הוחלט לשנות את השם: "המפלגה הדתית-לאומית" (מפד"ל) לשם "הבית היהודי". המפד"ל הייתה מפלגה שהצליחה במשך כ-60 שנים לאחד תחתיה את רוב הציבור הדתי לאומי. גם אם היו בה חסרונות (כמו לכל מפלגה)ההישג החשוב שלה היה אמירה ברורה בדבר הקשר בין התורה והמדינה, והצלחה רבה להשפיע ולקבוע עקרונות חשובים ונורמות חשובות בפרהסיא של מדינת ישראל, ומקומה של הרבנות והתורה בקביעת אופיה של מדינת ישראל", הוסיף.
לדברי הרב סדן, "מישהו הרגיש לא נוח עם המילה "דתי". המילה יהודי היא כללית יותר, וכוללת גם כאלו שאינם
מקיימים מצוות אך יש להם כבוד למסורת. כמובן אלו אנשים טובים ונשמח אם היו רוצים לחזק את המפד"ל – אך האם מאחורי רצון להגדיל את היקף המצביעים לא מסתתרת הנכונות להצניע את ה"דת", את תורת משה, ככוח המרכזי המכוון ומניע את כל התהליכים הגלויים והנסתרים, ובמקום זה להסתפק ב"כבוד למסורת"? האם כך נוכל לומר את האמירה שלנו, את אמונת חיינו בקול ברור וחזק? הפילוג הממשי החל מיד לאחר מכן, כאשר האיחוד הלאומי והבית היהודי נפרדו זה מזה והוא נחתם אחרי שהאיחוד הלאומי שינה את שמו ל"מפלגת הציונות הדתית", אך במקום לאחד את כל חלקי הציבור, הצליח ב"תחכום פוליטי" לפורר את הבית היהודי, ולפזר את מצבעיו לכל רוח".
לחצו כאן לקריאת נייר העמדה המלא של הרב סדן
"בדרך, עשינו טעויות רבות שהביאו למצב הנוכחי. איני סבור שיש טעם לפרטם, אבל כמו תמיד, צריך לחפש את שורשם, את סיבתם. ולענ"ד משנתנו הדתית-לאומית אינה נלמדת לעומק, ואינה מובנת כראוי לרבים בתוכנו. יש לא מעט צעירים, וגם מבוגרים, המבינים את המושג "לאומי" במובן האנושי הפשוט – הוא מזוהה אצלם במידה רבה עם המילה "ימני", אלא שבאופן אישי הם דתיים, הדת מקרינה על אורח חייהם הפרטי, וברור שהיא גם מחזקת את הקשר שלהם לארץ ישראל ולעם ישראל. אך באמת אין הבדל מהותי – במובן הציבורי, הלאומי, בהתייחסות לסוגיות פוליטיות בינם ובין אנשים שאינם דתיים אך יש להם יחס עמוק למסורת, לעם ישראל, לארץ ישראל. וממילא יש חשיבה משותפת, ואתגרים פוליטיים משותפים שאנו פועלים בהם ביחד – בצורה רציונלית, במשחק פוליטי, שכל כולו נמדד רק בערכים אנושיים", טוען הרב.
הוא מציין כי "כיום הציבור הדתי לאומי מפוזר פוליטית בין 8 מפלגות שונות, כשהאמירה שמתחילה להדהד היא
שבעצם אין צורך במפלגה "דתית" שהרי אנחנו רוצים לעסוק בכל העניינים הכלליים של המדינה – ביטחון, התיישבות, משפט, ביסוס כלכלי, רווחה וכיו"ב. אני סבור – הכל חשוב, ובוודאי שהציבור הדתי לאומי צריך לפעול – באופן אישי – בכל התחומים שבונים את חוסנה ושכלולה של מדינת ישראל. אבל באופן ציבורי – אסור לנו לשכוח מהי שליחותנו העיקרית. שליחותנו העיקרית היא לדאוג שהחיים הציבוריים הממלכתיים של מדינת ישראל יהיו מעוצבים ככל האפשר יותר ויותר על פי תורתנו הקדושה. אנחנו נגד כפיה דתית. בבית, יעשה כל אדם כרצונו. אבל הפרהסיא של המדינה שייכת לכולם, ולכל קבוצה ומפלגה יש זכות ואפילו חובה לפעול לעצב את אפיה של המדינה על פי אותם ערכים שהיא מאמינה בהם, וסבורה שדווקא הם יקדמו ויחזקו את המדינה. כוחנו האלקטורלי אינו גדול, ולכן הרבה דברים במדינה מנוגדים להשקפת עולמנו ולערכי תורתנו. איננו מונעים אף מפלגה מלפעול על פי ערכיה – אך האם מפלגה דתית לאומית היא בעלת זכות לפעול לפי ערכיה פחות
מכל מפלגה אחרת? ברור שזכותנו וחובתנו לפעול למען צביונה של היהודי התורני של המדינה. מה שברור
וגלוי כיום שבעקבות הפילוגים הרבים הכח הפוליטי של הציבור הדתי לאומי הולך ונחלש, והזהות
היהודית של מדינת ישראל עפ"י תורת ישראל – הולכת ונחלשת בתחומים שונים".
הרב סדן מודה: "איני בא עם הצעה פוליטית קונקרטית, אבל מבט קצר על המפה הפוליטית – 4 מפלגות שרואות עצמם כחלק מהציונות הדתית ועוד 4 מפלגות שקולטות את בני הציונות הדתית אל תוכן, למרות שיש
להן סדרי עדיפויות אחרים במצע הערכי – כל זה מעורר גיחוך מחד וכאב מאידך".
"ואולי זה גם מעורר שאלה חשובה: האמנם אנו עסוקים במידה מספקת בחינוך הדור הצעיר להבנת עומק האחריות והשליחות ההיסטורית של עמדתנו הדתית לאומית לעומת כל אתגרי החיים וההצלחה שהעולם המודרני מניח בפניהם. איך נשכיל ונבין שצריך להתאחד למען המטרה המרכזית החשובה שמוטלת עלינו – ועלינו בלבד, ואת כל שאר המחלוקות לנהל בתוכנו בסבלנות, בכבוד הדדי, ביכולת לפלס את הדרך לעבודה משותפת?", הוא תוהה.
"הכאב הגדול שלי אינו רק על היחלשות הכח הפוליטי, כי אם על עצם הפילוג של הציבור היקר שלנו, וביותר על כך שפילוג זה מתחולל תחת כינויים חמורים המחלקים בין ציבור חרדל"י-תורני ובין ציבור ליבלי-לייטי וכיו"ב. מעולם בעם ישראל לא הייתה חלוקה חברתית על בסיס הבחנה בדקדוק במצוות. תמיד היו בעם ישראל צדיקים, בינוניים וגם פחותים מהם. הם תמיד היו ביחד! גם המושגים "עם הארץ" ו"חבר" הם מושגים שנוצרו סביב הלכות תרומות והלכות טומאה וטהרה – האבחנה הייתה ברמה האישית, כדי שמי שנזהר בתחומים אלו לא יכשל ע"י מי שאינו נזהר – אך לא הייתה התפרדות חברתית. וכשזו נוצרה בעקבות המתח בין הפרושים והצדוקים, ואח"כ המתונים והקנאים – אכן היא זו שהחריבה את ביתנו ושלחה אותנו ל2000 שנות גלות".
לדבריו, אין להתעלם מהמחלוקות, אלא יש לגשר עליהן. "נכון, יש כיום מחלוקות הלכתיות לא פשוטות בין רבנים שונים. זה דבר לגיטימי, שכמובן גם בו אנחנו מייחלים לאחדות בפסיקת ההלכה, אחדות שוודאי תגיע עם הקמת הסנהדרין, ובינתיים צריך לחפש דרך לחיות בשלום זה עם זה. אך לקיחת נושאים אלו כנושאים פוליטיים המפוררים את הציבור שלנו למפלגות שונות הוא דבר חמור – לא רק פוליטית – כי אם רוחנית חברתית. כוחו של עם ישראל באחדותו, אלה מקבלים מאלה ואלה מקבלים מאלה. התורה ותלמידי החכמים הגדולים היו בכל הדורות המוח והלב, המרכז הרוחני שממנו ינקו כולם. גם הצדיקים, גם הבינוניים וגם הפחותים, כולם היו מקבלים השפעה רוחנית מן המרכז, וממילא גם נותנים לו כח וממשות. כבוד התורה הכללי – חיזק את האומה כולה! הבדלה בין דתיים יותר לדתיים פחות, מחלישה את השפעת המרכז הרוחני, ובמקום גדולי תורה נוצר "רב גוגל". וממילא החולשות וההתרחקות מאור התורה המופיע בכל הדורות על ידי גדולי הדור – הולכים וגדלים".
"הגיע הזמן שנפסיק לתת כינויים וציונים אלו לאלו, ונתאחד כולנו סביב תורת ד' הקוראת לנו ומחייבת
אותנו לדאוג לאןפיה של מדינת ישראל – הן באורח חיינו האישי, והן בהתקבצותנו הציבורית, ובדרך זו
יתן לנו השי"ת כח להוסיף ולעשות חיל", מסכם הרב סדן.