מדוע העליון צדק בפרשת דומא?

בפני בית הלורדים האנגלי הופיע עורך דין שטיעוניו הצביעו על אי היכרותו את לשון החוק. הלורד דנינג העיר לו, בהומור האנגלי הטיפוסי: "לעיתים, יהיה זה מרענן, לקרוא את החוק" ("Sometimes it's very refreshing to read the law").

משפט אלמותי זה עולה בזיכרוני כל אימת שפוליטיקאים, עיתונאים ואף משפטנים מעלים ביקורות לא מוצדקות כלפי פסקי דין מבלי שהם מכירים דיים את פסק הדין. הביקורת על פסק דינו הטרי של בית המשפט העליון, בערעורו של עמירם בן אוליאל (שריפת זוג הורים וילדם בעת שישנו בביתם בדומא), שייכת לקטגוריה זאת.

עם היוודע תוצאת הערעור החלה מקהלה קולנית לגנות את פסק הדין ולטעון כי מדובר בהרשעת אדם חף מפשע שהודה בעבירות רק מחמת עינויים. ברם קריאתו של פסק הדין מגלה לנו עולם אחר. רשימה זאת נועדה אפוא לעשות צדק ציבורי עם פסק הדין ולמנוע את התמיכה הציבורית המוטעית ברוצח המורשע.

כנזכר, הרושם הציבורי הוא שבית המשפט הרשיע אדם חף מפשע שנאלץ להודות בדברים שלא ביצע, רק מחמת עינויים. מדובר ברושם שגוי. בן אוליאל נתן שבע הודאות שונות ברצח. אכן, ההודאות הראשונות ניתנו לאחר שעבר "חקירת צורך" שראויה להיחשב כעינוי, ואתייחס לכך בהמשך.

אולם, בתי המשפט, המחוזי והעליון, פסלו את כל ההודאות הללו. השאלה העובדתית והמשפטית שנדונה הייתה מה דין הודאות אחרות שניתנו בזמנים אחרים, בסיטואציות אחרות, בפני חוקרים אחרים ואשר בעטיין לא בוצעה "חקירת צורך" ולא היו איומים בעינויים.

בסוגיה זאת התנהל מה שמכונה "משפט זוטא". בית המשפט בחן עשרות עדים ובכללם 21 אנשי שב"כ ואת כלל ההודאות החזותיות. לאחר בחינה מדוקדקת שכללה גם הכרעות בשאלות אמון בעדים, כולל של בן אוליאל עצמו, ולאחר בחינה של 1000 עמודי פרוטוקול, נקבע כי אין קשר סיבתי בין ההודאות שנפסלו לבין ההודאות שניתנו שלא מחמת איומים. בהקשר זה התמקד בית המשפט בהודאה שניתנה לאיש שב"כ שכינויו מיגל, שלא היה קשור ל"חקירות הצורך" ופעל מול בן אוליאל בטקטיקה שונה שהוגדרה ע"י בית המשפט כמתוחכמת.

"מיגל" הוציא מבן אוליאל הודאה ללא כל איום או לחץ. הסנגורים טענו שבן אוליאל אכן שיתף פעולה ונתן הודאות, אך זאת רק מחמת חששות שאם לא יודה, חקירות הלחץ יחזרו. בית המשפט שלל טיעון זה לנוכח בירור יסודי שבו נבחנה כל הודאה וריקעה ומה היו החששות והאיומים שסבבו אותה, ככל שהיו. וכן לאור זאת שמי שחושש מעינויים מודה בכל מה שנטען כלפיו. אך בן אוליאל הכחיש חלק מהדברים שהוטחו בפניו. עובדה זאת למדה שהיה הוא בן חורין לתת את גרסתו ולא נכפה לומר דבר.

הרשעתו של בן אוליאל אינה בנויה רק על הודאותיו וכאן ראוי להציף עובדות שלא בהכרח ידועות, אך חשובות מאין כמותן. נאשם הוא עד ההגנה החשוב ביותר. רק הוא יכול להעיד מכלי ראשון שלא הוא הרוצח ולתת את גרסתו. אמנם, במשפט פלילי קיימת לנאשם זכות שתיקה. ותפקידה של התביעה להוכיח את העובדות, אך סירוב נאשם להעיד מהווה חיזוק לראיות כנגד הנאשם.

בן אוליאל שיכול היה לתת את גרסתו, בחר שלא להעיד! גם האליבי שנתן במהלך חקירותיו נמצא בלתי אמין, ובעניין זה אף היו סתירות בעדות אשתו. הודאותיו של בן אוליאל לא היו קצרות ולקוניות כיאה למי שכפאו שד, אלא מפורטות באופן מיוחד. במסגרת הודאותיו ושחזורו מסר פרטים שאף לא אחד מצוות החקירה היה מודע להן.

אלו פרטים שרק הרוצח שהיה במקום יכול היה לדעת עליהם. במשפט הזוטא לא היה לבן אוליאל הסבר מנין ידע את כל הפרטים הללו. גם התנהגותו בעת השחזור ובהודאותיו החזותיות, הייתה החלטית, בהירה וללא כל היסוס. הוא ניגש לתאר את שעשה כבן-בית שמכיר את העובדות והמקום ולא כמי שזה עתה ממציא גרסת הודאה לרצח שלא ביצע כביכול רק מחמת עינויים. בית המשפט ציין את ההתאמה בין שלל הודאותיו על כל פרטיהן, דבר המלמד על אמינותן.

ההודאות שניתנו במסגרת חקירות הלחץ לא התקבלו כראיות. כל זאת, לא מחמת אי חוקיות של חקירות הלחץ, אלא בשל מגבלת החוק שעדות על הודית נאשם תתקבל רק אם ניתנה מרצון חופשי. אין מחלוקת שהודאות אלו לא ניתנו מרצון חופשי ולכן לא התקבלו. הועלתה טענה כי לולא ההודאות הראשונות, שאין חולק שניתנו שלא מרצון, בן אוליאל לא היה נותן מאוחר יותר הודאות נוספות אף שהן היו ללא לחץ. טעון זה היה מרכז הקושי וניתנו לו מספר תשובות. התשובה העיקרית בעיניי היא ההפניה לתיקון בפקודת הראיות שקובע שלבית המשפט שיקול דעת לקבל ראיה, גם אם הושגה באמצעים פסולים, אך זאת רק במקרים שהדבר מוצדק בשים לב לאיזון בין האמצעים הפסולים לבין העבירה שבה מדובר. במקרה הנוכחי אין המדובר בראיה שהושגה באמצעים פסולים.

לכל היותר מדובר באי נוחות מכך שההודאות שניתנו מרצון, אולי ניתנו רק בשל הודאות קודמות שניתנו שלא ברצון. אולם, בתיק הנוכחי מדובר בשריפה למוות של שני מבוגרים וילד וכן פציעה של ילד נוסף, מעשה זוועתי מאין כמוהו שנעשה מטעמים אידיאולוגים. לכן פיצוח המקרה נעשה כפי שהשב"כ מפצח מקרי טרור וזאת גם לצרכי מניעה עתידית. באיזון שבין הרתיעה מקבלת הראיות (שאינן פסולות) לבין חומרת העבירה, ראוי היה לקבלן.

האם בן אוליאל הוא הרוצח מדומא? התשובה היא וודאית. האם ראוי היה לזכות אדם שכמותו רק מחמת חקירות הלחץ הקודמות שנעשו לו? לפי לשון החוק, ולא לפי גחמה של בית המשפט, המענה שלילי. בנוסף, בן אוליאל טען טענות נגד קבילות הראיות אך כלל לא טען לחפותו.

הערת סיום: מי שסבור שמדינת ישראל במלחמתה בטרור חייבת לאפשר לשב"כ ביצוע חקירות-לחץ וחייבת לאפשר את הרשעתם של מחבלים, גם לאחר חקירות לחץ, אינו יכול לטעון כנגד פרקטיקה זאת כאשר המחבל הוא יהודי. לו ערעורו של בן אוליאל היה מתקבל, היה זה פתח לזיכויים של מחבלים רבים. דומה שקבוצת מתנגדי הימין לפסק הדין, לא הבינה די משמעות זאת. לדידי גם אין תימה שהמסנגרים על הטרור הערבי, תמכו בזיכויו של בן אוליאל. זהו גמביט ברור. שהרי בן אוליאל יש רק אחד, טרוריסטים יש הרבה.

--

עו"ד דוד קורצווייל הוא מומחה למשפט אזרחי ומסחרי