אני יודע שקשה להבחין בזה מבעד לפרסונה המגניבה וההיפית שטיפחתי במשך השנים, אבל סחבק בילדותו היה תולעת ספרים לא קטנה. אומנם לא הגעתי לרמה של מו"ר אבי שבילדותו קרא ספר תוך כדי הליכה ואז נתקע, כמה אירוני, בעמוד, אבל האמינו לי שלא הייתי רחוק. וכמוני דאז כן בני דהיום, בולע ספרים בשקיקה כאילו אין יוטיוב בעולם. אבל לצערי הרב, מדובר באותה סדרת ספרים בלתי נגמרת, הלא היא "יומנו של חנון".
למי שלא מכיר, מדובר בסדרת ספרים העוקבת אחר ילד בשם גרג שמחשבות ליבו רק רע כל היום ובחרותו מביישת את בחרותו. בעזרת אין־ספור איורים מבודחים אנו מלווים את הממזר בתחבולות יצרו ומקווים לשווא שיואיל המחבר להביא אותו על עונשו לאלתר.
ואחרי הבן הסורר הזה עוקב הבכור היעקביני בדבקות, ובאמצעות תחנונים ממוקדים לסבים ולסבתות הצליח למלא את מדפו וכרסו בש"ס הסטרא אחרא לא עלינו.
על כל פנים, לעזרת חבר הגיע ידידי כקולגה לי, נדב נוה, וחיבר סדרת ספרים מצד הסטרא אחלה - 'החיים על פי ינון', העוקבת אחר ילד טוב הימנו. אומנם הספרים נחלו הצלחה אצל היעקבין הבכור, אבל כנראה הנוה הזה עסוק עד מעל צוואר בפרויקטים מניבים, אחרת קשה להסביר את קצב הוצאת הספרים שלא עונה על הדרישה. וכך, היעקבין שב על קיאו וחזר לקרוא על אותו ילד שאיננו פלא.
כשתפסתי אותו באחד הימים קורא 'יומנו של חנון 42: גרג מפריע לפעילותו התקינה של חדר מיון', החלטתי שגם חינוך הוא אופציה, ולקחתי את הילד לשיחה. הסברתי לו שהוא טועה בהכול ושאני בדיוק להפך. בחינת דברים היוצאים מן הלב. אבל גם אני האזנתי לפודקאסט הורות אחד או שניים, אז כדי לא להיות מאה אחוז שלילי, הצעתי שימצא לו חלופות.
"אני מוכן לקרוא 'איש הכלב'", הוא הציע.
"על מה זה?" שאלתי.
"זה קומיקס על שוטר וכלב שהיו בתאונה ואז הרופאים החליטו לתפור את הראש של הכלב על הגוף של האדם וכך נוצר איש הכלב. זה קורע מצחוק".
מה כל כך מצחיק בהליך רפואי מורכב כל כך, רק השד יודע. אבל כנראה ההשפעה של ספרי החנון הייתה חמורה משחשבתי והבן שלי איבד כל שמץ אמפתיה שהייתה לו.
הבנתי שלא ממנו תבוא הישועה. החבאתי את כל הספרים המזיקים ושלפתי מן המוכן ערמת ספרים בתקווה לגמול אותו מהחנון באמצעות ספרי הילדות האהובים שלי.
יצאנו לדרך עם 'דני דין הרואה ואינו נראה', ספר ילדות קלאסי.
תוך כמה דפדופים הילד התחיל להתלונן שאין מספיק תמונות.
"אין הרבה תמונות כי דני דין אינו נראה", הסברתי לו את הוורט, אבל הילד החליט שלא רק שדני דין אינו נראה, הוא גם אינו נקרא.
ניסיתי לעניין אותו ב'האיש הקטן' של אריך קסטנר והוא אכן התלהב מאוד. אבל עד מהרה התברר שהוא פשוט חשב שמדובר בגרסה הספרותית של אנט־מן, הלא הוא איש הנמלה. כשהתברר לו שהאיש הקטן לא גדל חזרה או נלחם ביצורים סגולים מעולמות אחרים, הוא השליך את הספר הצידה במהלך שלדעתי חושף מי פה האיש הקטן האמיתי.
אבל אני לא התרגשתי, את התותחים הכבדים שמרתי לסוף. שלפתי בגאווה קלאסיקה ישראלית שהייתי משוכנע שתעשה עליו רושם גדול. חסמב"ה. שהרי מי לנו כירון זהבי האגדי כדי לשרש את רוע מעלליו של החנון ולהטמיע ביעקבין הצעיר ערכים טובים ופטריוטיזם ראוי לשמו. מה גם שספר טוב תמיד נשאר רלוונטי.
"מה זה המנדט הבריטי?" שאל היעקבין מיד כשהתחיל לקרוא את הספר.
"הבריטים שלטו בארץ פעם", תיווכתי לו, "עד שהסתלקו בסוף".
"ספוילר!!!" הוא צעק וסתם את האוזניים, כאילו הקיום שלו בארץ כאדם יהודי תחת שלטון עצמאי הוא לא דבר שכבר נודע לו בשלב כלשהו.
אחרי כמה עמודים נוספים הוא המשיך לקנטר.
"למה קוראים לאהוד השמן אהוד השמן?"
"כי הוא היה שמן כמובן", עניתי בזריזות, מתוך הבנה שהחנון ממש הרס לילד את הבנת הנקרא.
"כן, אבל למה קוראים לו דווקא ככה? זה שיימינג".
הנה התחלנו עם הטרלול הפרוגרסיבי.
"אולי השיימינג הזה יעזור לו לעשות משהו בקשר למשקל שלו, חשבת על זה?" התעצבנתי.
"אה, אז בספרי ההמשך הוא יורד במשקל?" שאל הילד.
"חס חלילה, עם כזה כינוי קליט לא משחקים", הרגעתי אותו.
"ולמה קוראים למנשה התימני מנשה התימני?"
אוקיי, יכול להיות שטעיתי בבחירת הספר.
"כי הוא תימני, מה זאת אומרת, זו בושה להיות תימני?" החזרתי את הכדור למגרש שלו.
"אם ככה אז למה לירון זהבי לא קוראים ירון האשכנזי?" הוא הקשה.
"כי הוא המנהיג של החבורה", עניתי בלי הרבה מחשבה.
"אה", הזדעזע הילד, "אז זה מובן מאליו שהוא אשכנזי".
"לא לא, חס וחלילה!" תפסתי את עצמי.
"אה, אז יש מצב שהוא מרוקאי?"
"לא סביר".
"למה?"
"אם הוא היה מרוקאי, היו קוראים לו ירון המרוקאי".
"מה?"
הייתי צריך לחשוב מהר.
"תבין", ניסיתי להחליק את הסיפור, "זה לא עניין עדתי, פשוט ירון הוא המנהיג אז כל כינוי רק יצמצם את הדמות שלו".
"אהההה", הפנים הילד, "כמו לקרוא לסגנית המפקד תמר היפה".
"טוב, עזוב חסמב"ה!" חטפתי ממנו את הספר והשלכתי אותו כמטחווי קשת מתוך הבנה שהספר האהוב הפך למלכודת פי.סי. שאי אפשר לצאת ממנה מבלי לסכן את התדמית הכל כך מגניבה והיפית שטיפחתי בעמל כאמור לעיל.
"הכי חשוב שהילד קורא", אמרה אשתי כשראתה אותי מדופרס על הספה בסוף היום, "פחות משנה כרגע מה".
אז שחררתי. הוצאתי את הספרים שלו ונתתי לו לקרוא מה שבא.
ומה אתם יודעים, בעשר בלילה כששלחתי אותו לישון, הוא הלך לצחצח שיניים תוך כדי קריאת איש הכלב, וברוך ה' נתקע עם הראש ישר בקיר של הסלון. סוף סוף קצת נחת.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***