הציונות הדתית על שלל גווניה מלווה את התנועה הציונית הכללית מתחילת דרכה. האמונה בצדקת הדרך ובכך שמדינת היהודים תהפוך בהדרגה למדינה יהודית יותר מאפיינת את כל זרמיה, מהרב ריינס ועד הראי"ה קוק, מהרב סולובייצ'יק ועד הרב צבי יהודה.
ההתפתחויות העכשוויות בחברה הישראלית מוכיחות שהציונות הדתית רלוונטית מתמיד. מספר חברי הכנסת של המפלגה הנקראת על שם המגזר הזה רחוק מלשקף את כוחו האמיתי בציבוריות הישראלית – בקרב דתיים, מסורתיים, וגם חלק מהחרדים והחילונים. באופן אינטואיטיבי, רבים באוכלוסייה היהודית בארץ חשים שהאיום על קיומה של מדינת ישראל הוא לא רק צבאי, ושהמדינה צריכה יותר מכוח פיזי וצבאי כדי לפרוח, או אפילו כדי לשרוד. ומה הוא ה"יותר" הזה? האמונה בצדקת הדרך, בכך שלחזרת עם ישראל לארצו אחרי אלפיים שנות גלות יש משמעות. בלי אמונה זו מדינת ישראל לא תתקיים. יש יותר מדי כוחות המבקשים את רעתה מכדי שתוכל להמשיך ולהתקיים מכוח האינרציה בלבד.
הציונות הדתית חייבת לפנות למרכז, לא על ידי התאמת עצמה להלכי הרוח המשתנים הנושבים בו, אלא בניסיון עקבי, מתמשך ונחוש להשפיע על הלכי רוח אלה ולעצב אותם. נראה לי שהזמן בשל לכך. כדי לפנות לציבור הרחב, על הציונות הדתית לנסח את עמדותיה בבירור.
ניסוח עמדות זה חייב להתבסס על הערכת מצב ריאלית. את האתגרים צריך לקרוא בשמם. אחד מאתגרים אלו הוא ערביי ישראל. נדמה שסמוטריץ' ובן גביר מדברים בנושא זה בקול ברור שאינו מסווה את המציאות. יש להמשיך ולהשמיע קול זה ביתר שאת ואף לחדד אותו: נציגי הציבור הערבי בכנסת, רובם ככולם, הם אויבי המדינה היהודית. לדעתי, רובם גם לא יכחישו זאת. טיבי היה יועצו של ערפאת. רק עובדה זו הייתה אמורה להקנות לו כרטיס טיסה בכיוון אחד (שאותו הציע לו בן גביר), אם לא העמדה לדין ושנים ארוכות בכלא. חברי הכנסת הערבים האחרים אינם שונים ממנו, כנראה גם מנסור עבאס לא, למרות שהוא משמיע לפעמים קולות אחרים. יש סימוכין רבים לכך (וסמוטריץ' עשה על כך עבודת מחקר של ממש לפני הבחירות האחרונות) שיושב ראש רע"ם פשוט נוקט טקטיקה אחרת, אך גם מבחינתו הפתרון לסכסוך הערבי-ישראלי היה ונשאר היעלמותה של מדינת ישראל.
דברים אלה צריכים להיאמר שוב ושוב. הציבור יודע שזו האמת וידע להעריך את מי שאומר אותה בגלוי – בלי התלהמות, כעובדה. עם עובדות צריך להתמודד, במקום להציע פתרונות סרק המבוססים על תמונת מצב ורודה אך שגויה. הצעתי בעבר שבכל הקשור לערביי ישראל עלינו לבחון לעומק אם ישנו ציבור ערבי משמעותי שאינו מיוצג בכנסת ושיהיה מוכן לחבור אלינו. חבירתו אלינו לא צריכה להיות קשורה לאידיאולוגיה ציונית. די לנו אם ערביי ישראל ירצו לחבור אלינו מסיבות אנושיות־פרקטיות: טוב לחיות במדינת הלאום היהודי, לכולנו, ליהודים ולערבים גם יחד. על סמך מפגשים אישיים אני משוכנע שיש ציבור כזה (אף כי אינני יכול להעריך את גודלו). עלינו לפנות אליו ולהציע לו תמיכה ויחס של כבוד.
נושא אחר שגם בו אנו זקוקים לקול ערכי צלול וברור של הציונות הדתית – ובנושא זה יש מקום לשיפור – הוא ניהול מאבק יזום (ולא רק תגובתי) נגד הסניף המקומי של תנועות חברתיות המיובאות מן העולם הגדול המבקשות לפרק את החברה לרסיסים ולרסיסי רסיסים אינדיבידואליים. כולנו יודעים שיסוד היסודות ועמוד החוכמות של התנועה הלהט"בית הוא פירוק המבנה המשפחתי הקיים לטובת עולם חדש מופלא שבו צירוף המילים "אבא ואמא" יהיה לכל היותר נסבל, אך בשום פנים ואופן לא יבטא מצב אידיאלי. אף שברור שבסופו של דבר מגמה בלתי טבעית זו לא תצלח, מה שכן עלול להצליח הוא החלשת החברה היהודית האזרחית במדינת ישראל על ידי הכפשה שיטתית של כל מי שמעז לבטא העדפה ברורה למבנה המשפחתי הקיים. גם בנושא זה כתבתי מאמרים רבים – מכל היבט אפשרי וגם בלתי אפשרי – ואין צורך לדקלם את הדברים שוב. אבקש רק לחזור על האמירה העקרונית שלי: המאבק נגד הפרוגרס שראש החץ שלו הוא תנועת הלהט"ב חייב להיות מאבק ערכי יזום, ולא מאבק תגובתי מבויש. גם בנושא זה, כך אני משוכנע על סמך שיחות רבות עם אנשים מאוכלוסיות שונות, דתיים וחילונים, התפיסה שלנו היא מיינסטרים – אף כי לעיתים מיינסטרים זה חושש לחרוג מהקונצנזוס הטלוויזיוני ומהסס להתבטא.
להגיע למיינסטרים זה בשפתו, לגעת ברגשותיו האמיתיים ולהבהיר לו שהציונות הדתית מייצגת גם אותו, זה תפקידנו כבר עתה במערכת הבחירות הנוכחית.
ציונות דתית יקרה, תנהגי בעוצמה יהודית. בצלאל ואיתמר, הובילו את המאבק על דמותה היהודית של מדינת ישראל בעוז. מאבק זה משקף את רצונם של רוב אזרחי המדינה היהודים, והוא חייב לחזור לאן שהוא שייך באמת: למיינסטרים. גם הציונות הדתית שייכת לשם.
הכותב הוא מרצה בכיר לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת אריאל וחבר מפלגת הציונות הדתית
***