כולנו חייבים תודה והוקרה למאיר בן שבת, ראש המל"ל (המועצה לביטחון לאומי) לשעבר, על פעילותו הביטחונית והמדינית. הוא נשא בתפקידים בכירים בשירות הביטחון והיה מעורב בתהליכים מדיניים וביטחוניים חשובים ובכללם הסכמי אברהם. עם זאת, דווקא עקב משקלו הציבורי יש להתייחס לריאיון עם ניצן קידר במוסף אתנחתא מהשבוע שעבר לרגל מינויו ליו"ר המועצה הציבורית של בית הציונות הדתית בכפר הרא"ה.
הכתב שוחח איתו בהרחבה על "הסוגיה הפלשתינית" ודרכה הוא התייחס לנעשה בחבל עזה וביהודה ושומרון. בכל הדיון לא נזכרות כלל המילים "ארץ ישראל". האם הציונות הדתית מקבלת כעובדה שעתידה של ארץ ישראל נכנס לתוך המסגרת השקרית האיומה שמכונה "הסוגיה הפלשתינית"?
מר בן שבת, שהיה מעורב כל חייו במדיניות הביטחון של ממשלות ישראל, מקבל כנתון את הכיבוש הערבי בשטחי ארץ ישראל – הכיבוש החמאסי ברצועת עזה והכיבוש האש"פי ביהודה ושומרון. לגבי רצועת עזה הוא דן באפשרות תיאורטית של "כיבוש" והחלפת השלטון, אך שולל אותה, ולדבריו "גם לא ברור מי ישלוט בשטח אחרי החמאס". אכן, ברור שכיום, אחרי הגירוש והעקירה, שלטון ישראלי במישור החוף הדרומי של ארץ ישראל הוא סוגיה מורכבת ולא פשוטה. אבל האם בכיר בציונות הדתית יכול להגדיר שלטון ישראלי שם כ"כיבוש" – המונח ההפוך לכל מערכת המושגים של הציונות הדתית, במקום לכנות כך את שלטון האויב הטרוריסטי בחלק זה של ארץ ישראל?
בדבריו על יהודה ושומרון, לב הארץ, לב המולדת היהודית ההיסטורית, נאמר: "האתגר המרכזי שלנו ביהודה ושומרון הוא לוודא שלא יוצאים משם פיגועים", ו"אם הרשות הפלשתינית לא מונעת טרור – אנחנו נעשה זאת". נקודת המוצא של הריאיון היא שהרשות הפלשתינית היא היא הגורם הלגיטימי בשטח, והיא אמורה לנהל בעבורנו את הלוחמה בטרור. התזה הזאת, של מסירת שטחי לב ארץ ישראל לידי חבורת המחבלים המושחתת המכונה "רשות פלשתינית" כדי שהם ישמרו עלינו "בלי בג"ץ ובלי בצלם", היא התזה היסודית של הסכמי אוסלו, הסכמי תועבה שנועדו לעקור את שורשי התודעה היהודית מרחבי ארץ ישראל ולקבע במקומם שלטון עוין ומושחת, אשר משלם משכורות לרוצחי היהודים ושואף לחסל את מדינת ישראל.
האם המועצה הציבורית של הציונות הדתית מעניקה לגיטימציה לתהליך הזה? הסכמי אוסלו גרמו לחורבן חייהם של עשרות אלפי יהודים, הנרצחים, הפצועים ובני משפחותיהם, להוצאות של מיליארדי שקלים על אמצעי ביטחון, חומות וגדרות, ולסיכון קיומי של מדינת ישראל אם הרשות הפלשתינית תהפוך חלילה למדינה שתשלוט בכל גב ההר במרכז ארץ ישראל. אבל קודם כול הסכם אוסלו מבטא באופן ערכי עמוק את המושג הרעיוני של בגידה במולדת – במובן האידאולוגי (גם אם לא במובן החוקי והמשפטי), כאשר מדינת ישראל ויתרה מרצונה, בפעם הראשונה בהיסטוריה, על לב המולדת, ומסרה במו ידיה את לב ארץ ישראל לידי גורם זר. והיכן המושג הבסיסי של מולדת, של ארץ ישראל? האם כל האינטרסים שלנו ביהודה ושומרון הם ביטחוניים? האם הציונות הדתית מסכימה להפקיד את מולדתנו, עברנו, עתידנו, גורלנו ויסוד זהותנו בידי כנופיית מחבלים רצחנית ומושחתת?
ביחס לאבו־מאזן נאמר כי הוא מממן טרור, הוא לא מעמיד לדין מעורבים בטרור, והוא מנהל נגדנו מערכה דיפלומטית ומשפטית בינלאומית. אך האם אלו הן הבעיות שהציונות הדתית רואה באבו־מאזן? האם עצם קיומה של רשות עוינת וזרה בלב ארץ מולדתנו לא מקומם, כואב ופוצע את עומק ליבנו ונפשנו? אם זו עמדת הציונות הדתית, איזו תקווה נשארת לעם היהודי, אשר מצפה ומייחל לשחרור המולדת, גאולתה ויישובה, לאורו של הצו האלוקי הנצחי, הצו ההיסטורי הערכי (וגם הביטחוני) שאמור להוליך אותנו לאור ערכי ויעדי הציונות הדתית?
מי אם לא בית הציונות הדתית בכפר הרא"ה, מקום הנושא את שמם ומורשתם של שני מורי ומאורי הציונות הדתית הרא"ה קוק זצ"ל והרב נריה זצ"ל, אמור לשאת ברמה את דבריהם – "ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית, קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה" (הרא"ה קוק זצ"ל), "מולדת זו ארץ אבות, ארצנו הקדושה, מידי אביר יעקב לנו מורשה" (הרב נריה זצ"ל)? במלוא ההערכה והכבוד, יש לחשב מסלול מחדש.
הכותב הוא דובר היישוב היהודי בחברון
***