מאז שהפכו הרשתות החברתיות לזירת התגוששות מרכזית בין שמאל לימין, צפה לא פעם התחושה שפרופילים ימניים סובלים מאכיפה בררנית מצד הנהלת הפלטפורמה.
פרשיות רבות שהסעירו את הרשת ברבות השנים ביססו את התחושה: הסרתו של הפרופיל הפופולרי אדם גולד מרשת פייסבוק, חסימה שיטתית של משתמשים ימניים כמו איילת לאש ובנצי גופשטיין, ומחוץ לישראל התרחשה הפרשייה הגדולה ביותר בתחום – הסרתם לצמיתות של חשבונות הטוויטר והפייסבוק של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בעודו מכהן בתפקיד.
עם השנים התברר כי הנהלת הרשתות לא פועלת תמיד על דעת עצמה. שיתוף פעולה פורה, שלא לומר פורה מדי, בינה ובין מערכת אכיפת החוק, גורם להשתקה של קולות ביקורתיים מימין. זה התחיל בחשיפת התנועה למשילות ולדמוקרטיה שלפיה הנהלת בתי המשפט הקימה "צוות למניעת הכפשות שופטים ברשת" שניצל את מעמדו הרם כדי להשפיע על הנהלות הרשתות השונות להסיר פרסומים שליליים נגד שופטים. רמז נוסף לקשר הזה, שלשני הצדדים יש הרבה מה להרוויח ממנו, הגיע כאשר מנכ"לית משרד המשפטים אמי פלמור גויסה זמן קצר אחרי התפטרותה ל"שופטת תוכן" מטעם פייסבוק העולמית.
אבל תמיד נותרה התחושה הזאת עמומה, מעט קונספירטיבית ונטולת ביסוס ראייתי. בלשון הרלוונטית – מסתתרת מאחורי ענן. כל זאת עד שהגיש עיתונאי 'הקול היהודי' אלחנן גרונר תביעה נזיקית נגד הפרקליטות והמשטרה, וגילה את מסכת המניפולציות והשקרים שהובילו לחסימת חשבונו בטוויטר. הטעימה הזאת עשויה לבסס את התחושות הרעות סביב הקשר פרקליטות-רשתות חברתיות לסתימת פיות הימין.
למה ננעל החשבון?
21 בדצמבר 2020 היה יום שחור למדינת ישראל, בלי קשר לאלחנן גרונר ולפעולות להשתקת עיתונאים. רכב בילוש משטרתי דלק אחרי רכב ובו ארבעה נערים שנחשדו בהשלכת אבנים, וסמוך ליישוב כוכב השחר נגח בו וגרם להתהפכותו ולמותו של הנער אהוביה סנדק ז"ל. השעות שלאחר האירוע לוו בערפל כבד, בעיקר בשל הרחקת עיתונאים וחברי כנסת מהזירה. בדרך לא דרך, כמה תמונות שדלפו מהזירה הביאו איתן ערך עיתונאי וציבורי בל ישוער: על חזית רכב המשטרה נראתה בבירור מכה, שהכחישה באופן ברור את הטענה שרכב הבילוש לא נגח ברכב הנערים.
לגרונר, עורך אתר האינטרנט 'הקול היהודי' ותושב יצהר, הגיעו עוד כמה תמונות נדירות מהאירוע. בין השאר, בתמונה שצייץ בחשבון הטוויטר שלו, נראה בלש הימ"ר יוסי עובדיה שהגיע לזירה לאחר האירוע כשחיוך רחב פרוש על פניו. זחיחות הדעת ששרתה עליו, חרף הטרגדיה שנגרמה על ידי חבריו, המחישה יותר מאלף מילים את הביקורת מימין על האובססיה של ימ"ר ש"י לנערי הגבעות. גרונר הצמיד לתמונה את הכיתוב: "אלה הפנים של ימ"ר ש"י – יוסי עובדיה, חוקר מהימ"ר, מגיע לזירת הרצח עם חיוך מרוח על הפרצוף".
מאז הציוץ ההוא קרו לגרונר כמה אירועים מוזרים שאת הקשר ביניהם יבין רק חודשים לאחר מכן. עשרה ימים אחרי הפרסום הוא מקבל אל חשבון הטוויטר שלו הודעה חריגה ממערכת טוויטר, שכותרתה: "החשבון שלך ננעל". ההודעה ציינה את הציוץ על עובדיה, וטענה כי מדובר בהפרת כללי החברה בעניין פרסום מדיה פרטית של אדם ממדינה שיש בה חוק המגן על הזכות לפרטיות. התנאי שהוצב לו היה ברור: מחק את הציוץ - או שחשבונך ייוותר נעול לשימוש. לגרונר, שחלק גדול מהעברת המידע שלו כעיתונאי לציבור נעשה דרך טוויטר, לא נותרה ברירה. הוא מחק, והחשבון חזר לפעולה.
כמעט חודשיים לאחר מכן, לקראת סוף פברואר 2021, הטלפון של גרונר מצלצל. על הצג מספר חסוי. החוקרת מעיין זקן מתחנת מעלה אדומים הזמינה אותו לחקירה באזהרה. "באיזה חשד?" תהה גרונר, שלא עלה בזיכרונו אירוע של שוד בנק שהיה מעורב בו לאחרונה, אך החוקרת התעקשה שעל פי הפרוטוקול החשד נמסר לחשוד רק בתחנת המשטרה. בלית ברירה סר גרונר לתחנת המשטרה, ושם התברר לו כי החשד הוא הפרת צו איסור פרסום.
מסתבר כי ב־27 בדצמבר, שישה ימים לאחר פרסום הציוץ, הוציא בית המשפט צו האוסר לפרסם את שמם של שישה שוטרים מימ"ר ש"י שנכחו בזירה בזמן האירוע, ועובדיה אחד מהם. גרונר הסביר שהציוץ שלו קדם לצו האוסר, שהוא כבר הוסר מאז ושהוא עיתונאי המחזיק בתעודת לשכת העיתונות הממשלתית. החקירה הסתיימה וכתב אישום לא הוגש. בהמשך גם נסגר התיק מחוסר אשמה. גרונר, פגוע מההליך המכתים והבריוני, החליט להגיש תביעה נזיקית נגד המשטרה והפרקליטות באמצעות עורך הדין מנשה יאדו מארגון 'חוננו'. כתב ההגנה שהגישה השבוע הפרקליטות חושף פרטים מדהימים ומטרידים כאחד על המהלכים שהובילו לחקירתו של גרונר ולנעילת החשבון שלו.
הבלש עובדיה לא מרוצה
ראו איך עובדת השיטה: שישה ימים לאחר האירוע, ובעוד חקירת השוטרים הפוגעים ברכב שבו נסע סנדק נמשכת, הגישו עורכי דינם בקשה לבית המשפט שיאסור את פרסום שמם. העילה לבקשה היא ההפגנות והזעם הציבורי שהתעורר בעקבות המקרה, שעלולים לטענת עורכי הדין להגיע לכדי סכנת פגיעה ממשית בחייהם של השוטרים. אלא שלבקשה שהגישו ארבעת השוטרים הנחקרים הצטרף בנונשלנט עוד חוקר ימ"ר שכלל לא נחשד בעבירה. יוסי עובדיה, שהתמונה שבה נראה מחייך כנראה לא החמיאה לו, קיבל מהשופט צו איסור פרסום על שמו מבלי לענות על הקריטריון הברור בחוק – מי שנחשד בעבירה וקיים סיכון לחייו.
אחרי שקיבל את הצו קם עובדיה מכיסאו במשרדי ימ"ר ש"י במעלה אדומים, צעד למעלית, ירד עד לקומה הרלוונטית והגיש תלונה נגד גרונר על שפרסם את שמו ותמונתו בניגוד לצו. מכאן יצאו שתי הזרועות: זרוע אחת להנהלת טוויטר, וזרוע שנייה לגרונר עצמו.
נתחיל בזרוע הראשונה. לשקר שהתחיל להתבסס בבית משפט השלום בירושלים במסגרת מדיניות חותמת הגומי של השופטים כלפי בקשות המשטרה, צמחו רגליים. התלונה הועברה למדור מאוימים במשטרה – לא פחות – והוא בתורו העביר בקשה למחלקת הסייבר בפרקליטות. לכל אורך המסע הזה, איש לא בדק מה מועד הציוץ, האם הצו הובא לידיעת המצייץ (הוא לא) והאם עובדיה באמת שייך לצו. כך, בעצימת עין במקרה הטוב ובכוונת הטלת אימה והשתקה במקרה הרע, העבירה הפרקליטות להנהלת טוויטר בקשה להסרת הציוץ העברייני.
וכאן מתגלה דינמיקה בין הפרקליטות לרשתות החברתיות, שהיא אולי המטרידה ביותר מכל העניין. לטענת הפרקליטות, הבקשה שהגישה כללה אך ורק הסרה של הציוץ בהתאם לחוק. בפועל, הנהלת טוויטר לקחה את הבקשה צעד קדימה, הוסיפה לבקשה נופך משלה בדמות הפרת כללים אמורפיים של הפלטפורמה, והחליטה מיוזמתה להשעות את החשבון כולו עד להסרת הציוץ על ידי המשתמש. זו עדות על כך שהנהלת טוויטר משתדלת לרצות את משרד המשפטים עוד יותר ממה שביקש, ככל הנראה במסגרת מערכת אינטרסים מולו. לאור העובדה שהרבה מחופש הביטוי שלנו תלוי ברשתות האלה, המידע הזה מטריד מאוד.
מכאן לזרוע השנייה. תלונתו של עובדיה טופלה גם במישור הפלילי, וגרונר הוזמן כאמור לחקירה. ניסינו לברר: מתי בפעם האחרונה נחקר בישראל עיתונאי בחשד להפרת צו איסור פרסום? מידע מפורט בעניין לא מפורסם על ידי רשויות החוק, וגם חיפושים שערכנו לא העלו מידע כזה. על פי תשובה לבקשת חופש המידע שהופנתה למשרד המשפטים בעבר, בשנים 2021-2017 הוגשו בסך הכול ארבע בקשות לאישור חקירת עיתונאים למשנה ליועמ"ש, מתוכן אושרו שתיים. התשובה המדוברת לא כללה את סעיף החשד, אך יש סבירות נמוכה כי מדובר בהפרת צו איסור פרסום. פנינו אל ארגון העיתונאים, שליווה את מקרה גרונר, ולטענת הארגון לא ידוע להם על מקרה נוסף בשנים האחרונות. הסיבה פשוטה: במקרים של הפרות צווים, שאכן קרו בעבר, האירוע מסתיים בשיחת טלפון לעיתונאי והסרת הפרסום מתוך רצון טוב. אבל אצל גרונר לא הייתה שיחת טלפון ולא רצון טוב – היה רצון לעורר אימה למען יראו וייראו.
בכתב ההגנה טענה הפרקליטות כי התנהלותה נבעה מכך שגרונר הסתיר ממנה את עובדת היותו עיתונאי. לא שיש חוק מפורש האוסר לחקור עיתונאי, טענו שם, אך נוהלי המשטרה מצריכים אישורים מגבוה לשם כך, שלא התקבלו במקרה הזה. ובכן, מדובר בשקר גס שקשה להבין כיצד נטען בבית המשפט בלי בושה. ראשית, בפרופיל שממנו צייץ גרונר את הציוץ שבו נחשד מופיעה בבירור השתייכותו לכלי התקשורת 'הקול היהודי'. נסו בעצמכם, מבלי להיות חוקרים ממולחים במשטרה, לדלות את המידע הזה מפרופיל הטוויטר של גרונר.
אבל גם בלי שנדרוש מהמשטרה אוריינות דיגיטלית מינימלית, הטענה כי גרונר לא גילה את עובדת היותו עיתונאי היא שקרית. בהקלטות שהגיעו לידי 'בשבע' נשמע גרונר, בשיחת טלפון מקדימה לחקירה עצמה, אומר לחוקרת רוני מפורשות: "בואי נזכור שאני עיתונאי, נושא תעודת לע"מ". רוני החוקרת עונה לו תשובה מדהימה: "מה? מה זה קשור שאתה עיתונאי?" גרונר השיב שזה קשור, ושהוא רק מניח את העובדה הזאת על השולחן. שקר גס ובוטה.
בסופו של דבר, מבצע ההשתקה המסועף הזה של המשטרה והפרקליטות הצליח רק חלקית. הציוץ אומנם הוסר, אך גרונר לא נרתע, ואף הפך את האצבע המאשימה אל הצד השני. הסיפור הגדול הוא הוא העיתונאי הבא שיקבל זימון לחקירה וחשבונו יושבת רק בגלל שפרסם מידע שאינו מחמיא למערכת. כשגם נגדו תופעל מערכת משומנת של טריקים שקריים בחסות החוק, הוא בסבירות גבוהה יירתע ויישמר מלבקר את המערכת בקולניות. וזו סכנה חמורה למדינת ישראל פי כמה מהפרת צו איסור פרסום שהוצא במרמה.
לתגובות: yoniro770@gmail.com
***