ביום חמישי שעבר התקיים מפגש שחזור לקרב הקשה שהתחולל במערב ביירות לפני ארבעים שנה, כשלושה חודשים לאחר כניסת כוחות צה"ל למבצע שלום הגליל, שלימים יכונה מלחמת לבנון הראשונה.
בין משתתפי המפגש היה גם פיני אפרתי, מנכ"ל בית הציונות הדתית. שוחחנו אתו על אירועי המלחמה ועל המפגש שנתן מקום גם לחיילים הפשוטים ולא רק לגנרלים לספר את סיפורם. הוא עצמו היה אז באחד משלבי הטירונות. יחד עם חמישה חיילים נוספים בצנחנים יצא לקורס חובשים ומיד לאחר מכן הועלו הטירונים להשתלב בלחימה אחרי החלק הראשון של המלחמה.
המעבר החד בין מי שעד לא מכבר היו תלמידי תיכון, מי שזה עתה רק נכנסו לשורות הצבא, לבין המראות הקשים של המלחמה היה מעבר קשה ביותר. "כמה כבר התאמנתי וכמה כבר ידעתי להחזיק נשק. רק עברתי את קורס החובשים ופתאום אני צריך לטפל בפצועים קשה".
הקרב המדובר התרחש אחרי תקופה של כיתור העיר ביירות בידי צה"ל. התקווה הייתה שלאחר צאת ערפאת ואנשיו מלבנון ניתן יהיה להעביר את השליטה לנוצרים. ג'ומאייל נבחר בנציגם של הנוצרים לנשיאות, אך שבוע לאחר מכן הוא נרצח וצה"ל נכנס למערב ביירות עם גדודי חי"ר ויחידות נוספות.
גם בכניסה זו חוסר התיאום וההכוונה בלטו. אפרתי מספר על כניסת כוחות לביירות ללא מפות שיכווינו אותם בין סמטאותיה של העיר, כוחות שלא ידעו לדבר בינם לבין עצמם. פקודות של מפקדי חי"ר שלא תורגמו כראוי בשפת הלוחמה של אנשי הריון ועוד.
אפרתי מספר מחוויותיו האישיות כמי שבמשך שנים רבות זכר שהיה חלק מהלחימה, אך גם במשך כשלושים שנה נאמר לו שמחלקתו לא לחמה. הפער לא הסתדר אצלו עד שלפני כעשור בסוג של שחזור הקרבות סיפר על תחושותיו ושמע אישוש לקרבות שנטל בהם חלק כחובש. אחד המ"כים משך אותו לנקודת האיסוף לטפל בפצועים אחרי ששני חובשים נפצעו. בקרבות עצמם שהה במבנה אחורי אליו הובאו הפצועים.
במפגש שהתקיים דובר גם על הערכים הנלמדים מהקרבות ההם ובין השאר דובר רבות על "ערכי רעות וגבורה, המ"פ והמג"ד עמדו בגבורה וכך גם המ"מ שנהרג, היו מפקדים שהיו השראה לחיילים שלחמו שם. דובר על כך שלא מזניחים פצועים בשטח, על דבקות במשימה".
עוד הוא מספר על מה שנותר צרוב בו מאז כאשר התמונות שבות ועולות בימי זיכרון וביום הזיכרון לנפילתו של המ"מ ניצן. כך גם כשהוא שומע יריות. הדברים אינם משבשים חיים אך הם בהחלט קיימים. טיפול למה שמוגדר כיום כפוסט טראומה לא היה אז והדברים מזכירים לו את המפגש עם הרב נריה רגע לפני שעלו הכוחות ללבנון.
"זה היה ערב יום כיפור לפני ארבעים שנה. הובילו אותנו לבית ליד. ירדנו וביקשתי לרדת בכפר הראה להגיד שלום לרב נריה. עליתי ברגל לבית של הרב. הוא לא היה שם. הוא היה בישיבה. עליתי לבניין הכיפה. הרב נריה בדיוק ירד ובאמצע העלייה העיניים נפגשו והבכי התחיל. הרב נריה אמר לי 'בישיבה מותר לבכות' וחיבק אותי", אומר אפרתי ומספר על הרגע הקשה בו הבין שחברו לכיתה נפל:
"יום למחרת המשך הקרב במערב ביירות, דילגו אותנו לאזור סברה ושתילה. היה קרב נוסף של גדוד 17 עם חיילים של השייטת. הגדוד שלנו עזר בחילוץ הפצועים. לקחו חלק מהחובשים לאזור התאג"ד. התחילו להגיע פצועים ואמרו שיש הרוג אחד. שאלו מי זה ופתאום אומרים יוני יצחק. אמרתי הוא מהכיתה שלי, למד איתי בכר הרואה, רצנו יחד בהכנה, הוא לשייטת ואני לצנחנים. פתאום זה אמיתי".
מאז הקרבות ההם נפגשים אפרתי וחבריו אחת לשנה יחד עם המשפחות השכולות. המפגש מתרחש תמיד ביום שישי של שבת בראשית ואחרי צחוקים של מפגש ועידכונים על הנכדים והילדים ומגיעים הסיפורים האישיים הימים ההם וסוג של רצינות והתכנסות עוטפת אותם.