נראה שבפעם הזאת יותר מבפעמים קודמות יש כמה מנדטים של בוחרים מהציבור הדתי־לאומי שיושבים על הגדר וטוענים שאין להם למי להצביע.
לא מדובר באנשי השמאל הדתי, אלה שקרובים בדעותיהם המדיניות והדתיות לדמויות פוליטיות מהסוג של חילי טרופר או יאיא פינק. לאלה אין בעיה. השמאלנים המובהקים שביניהם יצביעו למרב מיכאלי, והמתונים יותר יצביעו ליאיר לפיד או לבני גנץ. אותם מתלבטים היושבים על הגדר הם ציונים דתיים מהימין המדיני המתון, או אפילו ימנים מובהקים שבענייני דת ומדינה מציגים את עצמם כחסידי אמנת גביזון־מדן או כמזדהים עם הקו של רבני צהר או כתומכי הרפורמות של מתן כהנא. רבים מהם הצביעו לימינה בבחירות האחרונות, ואף תמכו בהחלטתה להקים את הממשלה שכונתה בהתחלה בכינוי המגוחך והמופרך 'ממשלת אחדות' ובהמשך 'ממשלת השינוי'. חלקם מבינים כעת שהמהלך של הקמת ממשלה עם השמאל ורע"מ היה טעות, ניסוי שנכשל. חלקם עדיין תומכים בו. אולי היו חוזרים ומצביעים לימינה במתכונתה הקודמת, אבל עכשיו המפלגה שבה תמכו שינתה את שמה, את הרכבה ואת המיקום שלה על המפה הפוליטית. שני מנהיגיה הבולטים בנט וכהנא נטשו אותה, ובעיקר – היא די רחוקה בסקרים מאחוז החסימה.
האנשים האלה, ברובם, עברו בשנה האחרונה מסע נפשי של התנתקות מגוש הימין ולא רוצים להרגיש מחויבים לו. הם מלאים בביקורת על בנימין נתניהו והליכוד, בין השאר ביקורת מימין שחלק ממנה מוצדק. הם רק נוטים לשכוח שבגוש השני המצב הרבה יותר גרוע. שיאיר לפיד מנוכר לגמרי להתיישבות ביו"ש ובני גנץ עסוק בלרדוף אותה, להצר את צעדיה ולאפשר לפלשתינים לחזק את אחיזתם בשטחי C. הם רגישים מאוד לבעיות של טוהר המידות במחנה הימני, אבל פחות ערים לעברות הרבות על נוהל תקין שמתבצעות תחת הממשלה הנוכחית – תוך עצימת עיניים של שומרי הסף והממסד המשפטי. רבים מהם אהבו את שיתוף הפעולה עם מפלגות השמאל שנוצר בממשלה הזאת ולא היו רוצים לחזור למצב של ממשלת ימין על מלא, למרות שעד לא מזמן זה היה היעד הנכסף גם בעיניהם.
יש מהם שאומרים שלסמוטריץ' ומפלגתו הם אולי עוד היו מוכנים להצביע, הרי הם ימניים, אבל השותפות עם בן־גביר הופכת את זה לאופציה שלא באה בחשבון. מכיוון שהם ושכמותם לא מיהרו להתפקד ולהתמודד במפקד הפתוח של מפלגת הציונות הדתית, הם לא רואים ברשימתה אנשים בני דמותם האידיאולוגית שהם יכולים להזדהות עמם. נכון שאופיר סופר, המנצח של הפריימריז, אינו מזוהה כחרד"ל, וכמוהו גם שמחה רוטמן ובוודאי מיכל וולדיגר. אבל מבחינתם המפלגה כולה נתפסת כחרד"לית.
אז לסמוטריץ' ובן־גביר הם לא רוצים להצביע, גם לא לליכוד ובטח שלא למפלגות החרדיות. מצד שני, הם גם לא רוצים להצביע לגוש השמאל. חלקם אומרים שלא יצביעו, אחרים אומרים שיצביעו למפלגה שהם מרגישים קירבה אידיאולוגית אליה גם אם די ברור שלא תעבור את אחוז החסימה, העיקר שירגישו שלמים עם בחירתם.
למען אותם מתלבטים, כדאי לומר משהו על מהות פעולת ההצבעה לכנסת. בניגוד למה שאנשים לפעמים חשים, לא מדובר בהבעת הזדהות מלאה עם המפלגה שלה אתה מצביע. ביום הבחירות שמים לך ביד פתק הצבעה שמתורגם לכוח פוליטי מסוים שאותו אתה יכול לתת לאחת המפלגות. הרעיון של הבחירה צריך להיות לראות מיהי המפלגה שתשתמש בכוח שנתת לה באופן שהכי קרוב לעמדותיך בתחומים שהכי קרובים ללבך. אם אף אחד מהמתמודדים לא מספיק טוב, הדבר הנכון הוא לבחור במי שהכי קרוב לזה. אם אף אחד לא מבטא את דעתכם, תבחרו במי שהכי קרוב לדעתכם. כי אם לא תשתמשו בפתק שלכם כדי לבחור במי שהכי קרוב אליכם, אם תוותרו על הזכות להחליט לאן ילך המנדט שבידיכם, המשמעות של ההימנעות הזאת היא שמפלגה אחרת תזכה גם בכוח הפוליטי שלכם. ואם תצביעו למפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה אז אולי תרגישו טהורים ומדויקים, אבל הקול שלכם יתחלק בנוסחת באדר־עופר למפלגה שממש לא רציתם לבחור בה.
אל תהיו טהרנים. למרות הנטייה שלנו לחשוב רעות על פוליטיקאים, הכנסת שלנו מלאה באנשים טובים וערכיים. אם חשובה לכם ההתיישבות וארץ ישראל, אם מדינה פלשתינית היא בעיניכם אסון, אם גם לדעתכם מערכת המשפט זקוקה לטלטלה, ניעור ושינוי רדיקלי, הפתק שלכם צריך להינתן לאחת ממפלגות הגוש הלאומי־דתי. תהיו טהרנים כל השנה ותחתרו לטוב והמדויק ביותר, אבל ביום הבחירות תצביעו למי שהכי קרוב לשם. או למי שהכי פחות רחוק.
שוויון זה לא רק זכויות
יש להניח שגם הרמטכ"ל המיועד הרצי הלוי לא יהיה פטור מלטפל בדרישה לשוויון בין חיילים וחיילות, שגולת הכותרת שלה היא התביעה לשלב חיילות בכל היחידות הלוחמות, כולל הסיירות המובחרות והקשות ביותר במובן הפיזי. הנושא הזה נדחף בידי השדולה הפמיניסטית העוצמתית שמחוץ לצה"ל, שלרשותה עומדת מפקדה משלה בתוך צה"ל שעסוקה בקידום האג'נדה, מפקדת היוהל"מ – יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר.
בשבוע שעבר הבאנו כאן את סיפורו של חייל שלקח את עיקרון השוויון למקום קצת פחות צפוי, ובכך המחיש את גודל האבסורד שבו. כתבתו של דביר עמר עסקה בחייל עתודאי שהוכשר כהנדסאי ויועד לשרת במקצוע זה בתפקיד קרבי על ספינת טילים (סטי"ל). מדובר בחייל שלפי עדות אמו מגדל שער ארוך מילדות ולא הסתפר מעולם. כשהגיע זמנו להתגייס הוא סירב בבקו"ם להסתפר, ועל כן לא נקלט בשרשרת החיול אלא נשלח לכלא צבאי. החייל טוען בשם עיקרון השוויון שאין לכפות עליו להסתפר, כשם שהצבא מאפשר לחיילות לגדל את שערן.
בעידן השוויון המלאכותי שהולך ומתעצם ביחידות צה"ל השונות תוך התעלמות מהמאפיינים הייחודיים והשונים של גברים ונשים, אין לצה"ל נימוק משכנע לסרב לבקשת החייל. הרי בשם השוויון נפתח השירות בסטי"לים לחיילות ומפקדות שצה"ל לא מעלה בדעתו לכפות עליהן לקצוץ את שערן. אז מדוע חייל שמשרת על אותו סטי"ל יהיה חייב להסתפר קצוץ? מה ההצדקה לכך שבגדודים המעורבים לוחמות מאריכות שער ולוחמים חייבים בתספורת צבאית? הטענה נכונה גם לגבי הרשות שניתנת לחיילות בעורף לנעול סנדלים במקום נעליים, וכמובן גם לגבי אורך תקופת השירות - 32 חודשים לחיילים לעומת 24 בלבד לחיילות, פער משמעותי של שמונה חודשים.
מכיוון שמאחורי אותו חייל לא עומדת תנועה חברתית רבת עוצמה או ארגונים משומנים בתקציב שיתנו לו גב, יש להניח שצה"ל לא ייאלץ להיכנע לדרישת השוויון שלו כפי שהוא נכנע שוב ושוב לדרישה לשלב חיילות ביחידות קרביות יותר ויותר. אבל במוקדם או במאוחר לא יהיה מנוס מלתת את הדעת על כך שאי אפשר לדבר רק על שוויון זכויות לנשים. אם מאמצים את עיקרון השוויון באופן מוחלט, אז כל זכות שניתנת לחיילות צריכה להינתן גם לחיילים, וכל חובה שמוטלת על חיילים צריכה להיות מוטלת גם על חיילות.
אולי הדרך להגיע בחזרה לשפיות ולהבין שאין טעם בהשוואה מלאכותית בין המינים עוברת דרך הבאת עיקרון השוויון עד לכדי אבסורד. אולי המאבק של אותו חייל על שערו שלא סופר לעולם ייזכר לימים כמי שחולל את תנועת המטוטלת מול אותו בג"ץ מפורסם שהגישה חיילת אחת, אליס מילר, שהביא אותנו עד הלום.
לתגובות: eshilo777@gmail.com
***