המוזיקאי ישי מיכלסון נולד שנתיים לאחר אחיו אייל, ולפעמים הרגיש שהוא גם פוסע אחריו באותם השבילים בהם צעד החל מאותו גן בו הוא התחיל בדיוק כשאייל סיים, וכלה בתיכון בו שניהם למדו.
לפני כעשור, כאשר אייל היה בן 24, הוא אובחן בסרטן מסוג נדיר וקשה. אייל היה אז אחרי שירות צבאי משמעותי ובתהליכים של חיפוש בת זוג והקמת בית, אבל מספסל הישיבה ברמת השרון הוא התפנה למיון בבית החולים ומשם כבר לא חזר הביתה.
"תקופת המחלה הייתה קצרה ופטירתו הייתה פתאומית מאוד" מספר ישי, "והשאירה חלל כואב מאוד למשפחה ולחבריו הרבים. כמה שנים אחרי הפטירה שלו, בער בי ליצור דרך כתיבה ומוזיקה. פניתי ללימודי כתיבה והלחנה בבית הספר "מזמור" ובמקביל אצל רובי קסל בירושלים".
"זו הייתה תקופה של חסד, כמו אי בודד בו אפשר לשקוע לעולמות של צלילים ומילים ולנסות להתבונן על הפלא שבמוזיקה. גם אחר כך, לצד חיי המשפחה והפרנסה, המשכתי ליצור ולהקליט חומרים חדשים בקצב שלי".
כעת, ישי מוציא שיר שמבקש לגעת בצד המתוק ובצד הכואב שבנשיאת הזיכרון של האח שכבר איננו כאן, אבל איתנו כל הזמן בלב. "קראתי לו "מקום שישאר" כי המקום היפה והתמים הזה של הילדות והזיכרונות האהובים תמיד יישאר, וכך גם אני רוצה לזכור את אחי" הוא מספר.
"מתוך הגעגועים, כתבתי שיר שרוצה לשוב אל הזיכרונות הקטנים והיפים, של שני אחים נלחמים מלחמת כריות על המיטה של אבא ואמא, או שוכבים בחדר בלילה, הוא במיטה למעלה ואני למטה, מספרים סיפורים קטנים אחד לשני".
"עם השנים אתה מגלה שיש לרגע הזה תוקף נצחי. אלו הם זיכרונות הילדות שתמיד נשארים בלב. ובאיזה שהוא מקום אני מאמין ששנינו עדיין רצים באותו השבילים בשדות ליד הבית, ושנינו עוד נרוץ".