עמלק – שורש הפירוד

בפרשה הקודמת, פרשת שופטים שעוסקת בענייני השלטון והממלכה, יש פרשיה המתחילה בדיוק במילים אלו, "כי תצא למלחמה" ושם אמנם מפורטים דיני הצבא והמלחמה.

לא כן הדבר בפרשת כי-תצא, שבה מפורטות מצוות רבות הקשורות לאירוסין, נישואין וגירושין, ענייני אישות, בנין הבית, ויחסי שכנים וחברים בקהילה. המלחמה כלל אינה חלק מחטיבת המצוות הזאת.

על רקע זה יש לדון בפירושה של הפרשיה החותמת את פרשתנו –מחיית עמלק. במבט ראשון נראה שמקומה של מחיית עמלק היה צריך להיות בפרשת שופטים, לצד מצוות הנהגת האומה, ובייחוד מצוות הצבא והמלחמה. הצבתה של פרשת עמלק בסוף כי-תצא מעוררת את המחשבה שמא אין מדובר כאן רק בנושא צבאי לאומי אלא בענייןשיש לו גם משמעות אישית, משפחתית וקהילתית.

אכן, אופייה האישי של פרשת עמלק שבחתימת פרשת כי-תצא ניכר היטב מתוך ההשוואה לפרשת עמלק שבספר שמות. הפרשיה בספר שמות עוסקת במאורע ההיסטורי של מלחמת עמלק. ביטויים של מלחמה חוזרים בה מתחילתה ועד סופה: החל מ"ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", דרך "ויאמר משה אל יהושע צא הלחם בעמלק", ועד: "מלחמה לה' בעמלק מדר דר", המסכם את הפרשיה. לא כן בדברים, כאן, בפרשתנו, אין ציווי להילחם בעמלק וכלל לא מופיעהשורש ל.ח.ם.

כל לשונות הציווי בפרשתנו מתייחסות לזכירה ולא לעשייה: "זכור את אשר עשה לך עמלק", "תמחה את זכר עמלק", "לא תשכח". מה צריך לזכור? "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא א-להים". לא מדובר כלל על מלחמה, אלא על זינוב בנחשלים. הדגש מושם על מצבו של עם ישראל בעת ההיא ולא על מעשיו של עמלק – "ואתה עיף ויגע ולא ירא א-להים".

גם מתוך ההקשר בפרשת כי-תצא, וגם מתוך האופן בו מנוסחת הפרשיה עצמה, מתבקש לפרש שמצוות מחיית עמלק בפרשתנו אינה מתמקדת במלחמה ובמחייה המעשית של העם העמלקי, אלא במחייתו הרעיונית, שהיא מחיית "זכר עמלק", ולא עמלק עצמו.

לא ייפלא אפוא, שבפורים, החג שבו אנו חוגגים את ההצלחה של עם ישראל באחד הסבבים של המלחמה בעמלק הממשי, הניצחון על המן האגגי, קוראים בתורה את פרשת "ויבא עמלק" מספר שמות. אולם בשבת "זכור" שלפניו, קוראים את הפרשה שבספר דברים, מכיון שבשבת עוסקים בהיבט הרעיוני-רוחני של המאבק בעמלקיות, ולא בצד הצבאי והמעשי של המלחמה (עי' בשפת אמת, פרשת זכור תר"מ).

מה טיבה של מחיית עמלק הרוחנית-רעיונית? מן הכתובים עולהשנקודת המוצא למאבק אינה בהתמודדות עם איום חיצוני אלא במצבו של העם עצמו. יש לזכור לא רק את עמלק שזינב בעם, אלא את הסיבה להיווצרותו של ה"זנב" הזה, את קיומם של אלו הנחשלים אחריך כאשר אתה "עיף ויגע ולא ירא א-להים". כוחו של עמלק בניצול נקודות החולשה והתורפה של עם ישראל, ולכן המאבק בעמלק נעשה על ידי חיזוק וביצור נקודות התורפה והחולשה האלו, על ידי איסופם של הנחשלים מאחור אל תוך המחנה ותמיכה בהם, כדי שלא ידח ממנו נדח (עי' אמרי אמת שבת חול המועד סוכות תרפ"ז).

המחשבה החסידית פיתחה עד מאד את ההבנה שמצות זכירת עמלק ומחייתו מתרחשת בעבודה הפנימית של האדם ולא רק במלחמה החיצונית עם העם העמלקי. הפרשנות הזאת מצדיקה את נצחיותה של מצוות מחיית עמלק. הרי מאז ש"בא סנחריב ובלבל את האומות" (משנה ידים ד ד), אין יותר עמלקים ממשיים, אבל המלחמה הרוחנית בעמלקיות נמשכת עד קץ הימים.

קריאת פרשת עמלק מתרחשת פעמיים בשנה. פעם אחת בפני עצמה, כאחת מארבע הפרשיות, בחודש אדר כהכנה לפורים. ופעם אחתבמקומה בתוך פרשת כי-תצא, בחודש אלול. בעוד שהקריאה של שבת זכור מתקשרת למחיית עמלק שבפורים, הקריאה בפרשת כי-תצא מתקשרת עם ההכנות לימים הנוראים.

ר' אריה צבי פרומר, שנרצח בשואה בשנת תש"ג, היה מגדולי רבני פולין, ראש ישיבת חכמי לובלין, תלמיד וחסיד של האדמו"ר מסוכוטשוב, בעל ה"אבני נזר". הוא קישר במפורש את עבודת ראש השנה עם מחיית עמלק (שו"ת ארץ צבי ליקוטים ראש השנה). דבריוהולמים יפה את העולה מפשטי הכתובים כפי שהתבאר לעיל. ואלו דבריו, בעיבוד קל:

"מבואר בזוהר הקדוש (ח"א מ"ד ע"ב) שעיקר העצה בראש השנה היא להתפלל בתוך כלל ישראל. וזהו שכתוב (מלכים ב, ד, יג): "בתוך עמי אנכי יושבת".

הביאור של דברי הזוהר הוא, שאין שליטה לשטן רק על מי שאינו בתוך הכלל. כמו ששליטת עמלק היתה רק על הנחשלים אחריך שהענן פולטם. עמלק הוא תמצית של השטן, וגם לשטןאין שליטה על כלל ישראל אלא רק על הנחשלים אחריך. מטעם זה מובא בשם האריז"ל, שצריך לומר קודם התפילה שמקבל על עצמו מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", כי על ידי זה לא יהיה כוח להחיצוניים להתאחז בתפילתו, כי לתוך כלל ישראל אין רשות להיכנס. בתוך כלל ישראל אין רשות ליצר הרעולחיילותיו להיכנס. על כן הוא עצה גדולה נגד היצר הרע ונגד השטן לעקור מלבו שנאת חינם ולחזק בלבו אהבת ישראל."

העמידה לפני ה' בראש השנה, אינה עמידה של יחידים. רק מתוך התכללות בכלל ישראל מובטח לו לאדם שמשפטו יצא לכף זכות. לכן עיקר העבודה בתפילות ראש השנה אינה בווידויים וכפרה, אלא בהכרה במלכות ה' ובכוונה לזכות להיות חלק מחילותיו, להתכנס אל חיקו הבטוח של מחנה ישראל, ולא להזדנב מאחור כאחד הנחשלים.

בעבודת התשובה של חודש אלול והימים הנוראים יש בחינה של מלחמת עמלק. מאבק ביצר הרע וגרורותיו, תחילה בנפש האדם הפרטי וסביבתו הקרובה, ולאחר מכן בהיקף הרחב של עם ישראל. השאיפה העמלקית היא ליצור פירוד במחנה ישראל, לדחות החוצה את מי שנחשל, עייף ויגע. המצווה מחייבת לזכור ולא לשכוח מהי הדרך הנכונה להילחם בעמלק, משה עולה לראש הגבעה ומטה הא-להים בידו, העם נושאים את עיניהם לאביהם שבשמים וכך הם מתגברים. צריך לחזק עצמנו, ולחזק ידיים רפות שבסביבתנו, על מנת להכניס את כולם אל תוך המחנה. רק כך לא תהיה לעמלק יכולת לפגוע ולזנב בישראל.

זה אינו קרב חד פעמי, זו מלחמה לה' בעמלק מדור דור, לדורות עולם. בפירוד – כוחו של עמלק. באהבת ישראל ובקירוב של כל חלקי העם, מנצחים. גם בימי הדין של ראש השנה, וגם בבניינם של היחידים והאומה כולה.