הפלסטינים מגבירים בשבועות ובחודשים האחרונים באופן משמעותי את הניסיונות להוציא אל הפועל פיגועים ולפגוע בכמה שיותר יהודים - חיילים ואזרחים.
זו לא פרשנות של המציאות אלא עובדות יומיומיות שעדות להן קיבלנו רק ביממה האחרונה - עם תפיסתו של מחבל ביפו וירי לעבר מכונית ישראל בשומרון.
איך מתמודדים במערכת המדינית עם מצב כזה? ובכן, שר הביטחון בני גנץ חושב שהתשובה הנכונה לטרור היא חיזוק הרשות הפלסטינית. כן כן, חיזוק אותה רשות שמסיתה ותומכת בטרור, שמממנת משכורות למחבלים שרצחו יהודים וגם בני משפחותיהם. אותה רשות שביד אחת מתאמת סיכול טרור וביד השנייה מעודדת אותו.
הוא לא לבד. גם גדי איזנקוט תומך בעמדה הזו וגם ביטחוניסט אחר במפלגת המחנה הממלכתי - מתן כהנא - שטוען כי "צריך לחזק את הרשות הפלסטינית מול החמאס, אף אחד מהם לא אוהב ישראל כמובן, החמאס מנסה כל הזמן לערער את היציבות. צריך לחזק את מי שמשתף איתנו פעולה".
אגב, בעוד במערכת הביטחון יש מי שחלוקים על הגישה הזו, בממשלה הנוכחית גנץ מוצא כר רחב מאוד לעמדתו, שנתמכת גם על ידי ראש הממשלה לפיד וגם על ידי שרים אחרים מהעבודה וממרצ.
אלא שבזמן שבו גנץ מחזק את הרשות, היא הכריזה רק בשבועות האחרונים על עלייה יזומה שלה בניסיונות להשתלט על כמה שיותר אזורים בשטחי C כדי למנוע רצף טריטוריאלי ישראל ולייצר באופן הפוך רצף פלסטיני. הרשות הפלסטינית, זו שפועלת בחסות ישראל ולא היתה קיימת אלמלא תמיכה מאסיבית שלה, משחירה את שמה של מדינת ישראל בכל רחבי העולם. בספרי הלימוד ברשות מכחישים את השואה, טבח הספורטאים הישראלים במינכן הופך ל"מעשה לגיטימי של התנגדות".
האבסורד אגב גדול עוד יותר: יש מדינות אירופיות שהפסיקו את התמיכה בפלסטינים בגלל ההסתה המזעזעת שלהם נגדנו, אבל אנחנו ממשיכים. בחסות בני גנץ וגדי איזנקוט שערך ההתיישבות ביהודה ושומרון לא נמצא אל מול עיניהם, בלשון המעטה.
הפגישות של בני גנץ ואבו מאזן הן סימפטום לבעיה. גנץ יכול לארח את מי שהוא רוצה בביתו הפרטי ולהיפגש עם מי שהוא חושב לנכון שצריך לתאם מדינית. הוא רק שוכח ששר הביטחון הישראלי מייצג משהו מאוד מסויים. אבו מאזן לא יכול לקבל תקווה בגנץ, בעוד הוא מנסה לגדוע את התקווה עבור רבבות אזרחי ישראל. יאיר לפיד הגדיר את זה יפה: אין לי בעיה להיפגש עם אבו מאזן, רק צריך שתהיה סיבה טובה לכך, ואין כזו כרגע.
מדוע אין? כי הרשות הפלסטינית היא לא ברת שיח בשלב זה וייתכן שלעוד הרבה שנים קדימה. השמאל בישראל דוהר לקראת שלום מדומיין, כשברור לו שאין פרטנר בצד השני. המתונים בצד הפלסטיני מזמן לא משמיעים את קולם. הם חוששים לחייהם. משטרו של אבו מאזן הוא עריץ, אכזר ובעיקר מושחת. חלק ניכר מהפלסטינים מעדיפים לחיות בשקט יחסי מבלי להתרעם, מאשר לספוג את נחת זרועם של מנגנוני הביטחון.
ואצלנו? נותנים לעוד פועלים מעזה להיכנס, פותחים טיסות בינלאומיות עבור הפלסטינים, אפילו שחרור מחבלים מהג'יהאד האסלאמי בא בחשבון, כשרק לפני זמן לא רב יצאה ישראל למבצע צבאי בעזה בדיוק על הרקע הזה.
אז מילא שגנץ, איזנקוט, מרב מיכאלי וזהבה גלאון מכוונים לכיוון הזה. זה השמאל הקלאסי. מתן כהנא? זאב אלקין? איילת שקד? שלא לדבר על מי שאמר דברים הפוכים אך לא מזמן, ראש הממשלה החליפי נפתלי בנט.
הרפיסות המדינית מול הפלסטינים גורמת לנזקי משנה. בעוד אנשים כמו רם בן ברק, שמנצלים את העובדה שכיהנו בתפקיד בכיר כדי להמתיק סוד ולהגיד ש"את הנזקים של נאום נתניהו בקונגרס בניגוד לדעת הנשיא משלמים עד היום", הממשלה הנוכחית משדרת את החולשה הכי גדולה מול ממשל אמריקני, שמנצל כל חלקה קטנה כדי להתערב בענייננו.
זה לא סוד שחלום הביעותים של ממשל ביידן הוא לראות את בנימין נתניהו חוזר לראשות הממשלה. הבעיה שהאמריקנים נתונים במחלוקת עם עצמם: הם מאוד רוצים לספק הישגים ללפיד, אבל בינתיים פתחו באופן מעשי נציגות פלסטינית בשגרירות שלהם בירושלים אחרי שטראמפ סגר אותה, הם מעוניינים שלפיד וגנץ יתחזקו, אבל רומזים רמיזות קשות על התנהלות צה"ל במותה של כתבת אל ג'זירה והשבוע הגיע שיא חדש: ניסיון להתערבות בהוראות הפתיחה באש של צבא ההגנה לישראל.
מול זה אפילו ראש הממשלה החליפי לא יכול היה לשתוק וכתב דברים ברורים ונוקבים. ראש הממשלה היה מתון ממנו.
הטעות המדינית הגדולה ביותר של הממשלה הנוכחית היא פשוט לאמץ עמדות מבית היוצר של ממשל ביידן. דיפלומטיה, מכות צבאיות פה ושם, אבל שיח חייכני. זה קרה עם הפלסטינים וזה נמשך ביותר שאת מול האמריקנים. ראו, איזה עליהום ספג דוד ברנע - ראש המוסד הישראלי - כשאמר שישראל צריכה להילחם ולהשמיע קול זעקה רמה נגד הסכם הגרעין. ברנע עבר השבוע כל גורם ביטחוני שיש לו משמעות בוושינגטון. הוא הזהיר, הראה הוכחות והסביר לכל מי שהיה מוכן לשמוע שהסכם הגרעין עלול ייצר נזק בלתי הפיך בזירה הבינלאומית.
חלק לא מבוטל מהשומעים מסכים עם ברנע. מערכת הביטחון האמריקנית לא אוהבת את הסכם הגרעין, בחלקה אפילו מתנגדת לו במתכונתו הנוכחית. אבל מחלקת המדינה היא זו שלהוטה לסגור הסכם. מה יהיה אחר כך? נזרקות לחלל האוויר הצהרות שונות, אבל כולנו מכירים היטב את המשפט "להגן על עצמנו בכוחות עצמנו" ועם זה נישאר כנראה.
אז כשהממשלה רופסת בנושא הגרעין (כן, יספרו לכם שההסכם משתנה בגלל לחצים ישראלים כאלה ואחרים - ובכן מדובר בשינויים מינוריים ובלתי משמעותיים, אם בכלל), כנועה מול הממשל האמריקני, אין פלא שאת הרשות הפלסטינית רוצים לחזק.
כי המציאות הרי דורשת פעולה אחרת: לחץ כבד על אבו מאזן, הפצת הוכחות - בדיוק כפי שנעשה בנושא האיראני - שהוא מסית ומעודד טרור. התשובה לטרור צריכה להיות יד קשה מאוד, שתערער את אמות הסיפים של הרשות ותגרור אותה עצמה לפעולה נגד הטרור בתחומה.
היתה ציפייה שראש הממשלה החליפי נפתלי בנט שיכול להטיל וטו על החלטות, ששרת הפנים איילת שקד, יטילו וטו על החלטות שונות בנושא הפלסטיני, כפי שההסכמים הקואליציוניים מאפשרים להם. בינתיים אנחנו שומעים בעיקר דיבורים מימין ורואים מעשים משמאל.
אז בפעם הבאה שתשמעו את יאיר לפיד או בני גנץ מספרים כמה נזק נתניהו עשה בכהונתו, תקראו שוב את השורות שנכתבו כאן. יש עוד הרבה מה לומר על הנזקים המדיניים שגרמה הממשלה הנוכחית. את המחיר משלמים בסופו של דבר אזרחי ישראל.