בשנה-שנתיים האחרונות התרגלנו למצב חדש בהר הבית, בו המשטרה מאפשרת תפילות מסוימות, ללא סידור ולא בקול רם מדי, בהר הבית. חשוב לומר כבר כאן שהדבר התאפשר רק בשל מאבקים משפטיים ופיזיים בשטח.
לאחר שהושג ההישג, המשטרה בערמומיותה הציעה עסקה לעולים להר. הם לא היו מוכנים להודות במתן זכויות חדשות ליהודים, ולכן החליטו להציג זאת כהענקת "הטבה" לעולים שמצייתים לדרישותיהם האחרות.
ה"הטבה" הוצגה כך: אנחנו נאפשר לכם להתפלל, אבל רק לפעמים ובפרופיל נמוך, ובתנאי שהעניין לא יתועד ואתם לא תספרו שחלילה, הצלחתם במאבק.
כשזה קרה, אמרתי עוד אז, שאל לנו לקבל את הזכויות הללו בתמורה לשתיקתנו. השתיקה וההסתרה שלנו הן בבחינת פיקדון שאנחנו מוסרים בידי המשטרה ואת ההסכם הזה אפשר להפר במחי יד.
לצערי היו מבין העולים יהודים יקרים שלא הבינו את שם המשחק והסכימו לעסקה המפוקפקת. "העיקר שאפשר להתפלל", הם אמרו. "לא נצלם כדי שהשוטר לא יכעס", הסבירו.
בשבועיים האחרונים משטרת ישראל ביטלה באגרסיביות ארסית במיוחד כל הסכם בלתי כתוב שהיה איתה. אותם השוטרים בדיוק שאפשרו תפילה גלויה לפני חודש, היום עוצרים רב חרדי בן 72 כי מלמל בשפתיו. אותם שוטרים שהיו אדישים למראה יהודי שמניף ידיו בברכת כהנים חרישית, היום מאיימים על עולים שיורחקו מהר הבית אם ירימו יד באוויר בטעות.
המסקנה הברורה היא, שאין קיצורי דרך. ככל שיקדימו עולי הר הבית להבין שאת הזכויות שלהם לא יקבלו במתנות מהמשטרה הפועלת לפי אינטרסים צרים המשרתים אותה ואותה בלבד, ולא את האינטרס הציבורי, בוודאי לא של הציבור היהודי בהר שנתפס כאיום, אלא בדרך של מאבק נחוש ודרישה ברורה. כל זכות תושג לאחר התעקשות, התמדה ועובדות בשטח.
במקום לבקש טובה מהשוטר, יש להגיש תביעת פיצויים על פגיעה בחוק המקומות הקדושים. במקום לוותר על תיעוד, יש להביא עוד 10 עולים שיתפללו בלי להתבייש, כי מותר להם. ובמקום להיכנס בדלת האחורית, יש להגיע בדלת הקדמית ולדרוש בכל מקום את הזכויות שנגזלו מאיתנו שלא בצדק.
כל דרך קיצור אחרת תוביל, אולי, רק אולי, להנאה זמנית מהטבה כזו או אחרת, אבל כידוע גם המבצע הכי טוב בשוק מתישהו נגמר.
תום ניסני, מנכ"ל ארגון "בידינו- למען הר הבית"