ניצול השואה צבי גיל, שהצטרף לביקורו של ראש הממשלה בוילה ואנזה בה נדונה התכנית להשמדת העם היהודי, מספר לערוץ 7 על תחושותיו בביקור המרגש אותו הוא רואה כפסגת החוויה שמלווה אותו מאז המלחמה.
"עבורי החשיבות הייתה כפולה", אומר גיל, "עצם העובדה ששרדנו כעם, במיוחד עבורי אישית שהצלחתי להימנות עם אלה שהגשימו את המשמעות והציווי הראשון של הקמת מדינה לעם היהודי. אני מייחל שהמדינה שלנו תהיה ערכית כי אנחנו רצינו את זה".
"הדבר השני בעל החשיבות בעיניי הוא התקומה. סיפרתי במילותיי שלי על המשפחה שאיבדתי אותה, אבל באותה מידה סיפרתי על המשפחה ששיקמתי. רעייתי, ניצולת שואה, ואני גידלנו שלוש בנות, עשרה נכדים ושלוש נינות. לומר את זה כאן בואנזה בשבילי זה מצעד החיים והניצחון הגדול ביותר".
על הקושי האישי שהוא חש כשהוא יושב במקום בו התכנסה הוועידה שהובילה להשמדת מיליוני בני העם היהודי אומר צבי גיל כי ההבנה חדה וברורה עבורו שכן הוא מכיר היטב את ההיסטוריה ובנוסף גם עבר אותה על בשרו. "מדובר באנשים שישבו תוך שעה וחצי במקום היפהפה הזה והחליטו על השמדת עם והנה אני בא ואומר לא השמדתם אותי".
על בקשת הסליחה המתמשכת של העם הגרמני ומנהיגיו, אומר צבי: "אין פיצוי ואין שילומים למה שאנחנו איבדנו, אבל מאידך אני יודע שהדור הצעיר של העם הגרמני חש חרטה. ידוע לי שבבתי הספר להוראת השואה הרב מאוד תלמידים והורים הם מגרמניה שהיא היום אחת המדינות שלמדו את לקחי השואה".
לטעמו "אנחנו היהודים לא למדנו מספיק את לקחי השואה. השואה לא צמחה על שדה בור. היו לפני כן אלפיים שנות פזורה שבהן העם היהודי סבל מכל הרוע המצוקות והשברים. את הכול העם היהודי חווה ולכן העם היהודי צריך להיות בראש החץ של ההומניזם והאנושיות".
גיל נולד בשם "צבי גלזר", בעיר זדונסקה וולה, במרכז פולין, למשפחה חרדית ועמידה. דוד ניידט, סבו מצד אימו, היה ממנהיגי אגודת ישראל בפולין, ממקורבי האדמו"ר מגור וחובב ציון. אביו, ישראל גלזר, היה סוחר ותעשיין; אמו, אסתר גלזר, הייתה אחות ראשית בישראל. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, בשנת 1940 ,עם הקמת גטו בעירו, נכלא בו עד לקיץ 1942 ,אז חוסל הגטו. עם חיסול הגטו נשלחו סבו, אביו, שני אחיו ורוב משפחתו לגיא ההריגה בחלמנו, שם נספו, גיל נשלח עם אימו לגטו לודז'.
בגטו היה פעיל בתנועת "הנוער הציוני". אמו והוא הצליחו לשרוד בגטו לודז' עד לחיסול הגטו באוגוסט 1944 מאוגוסט ועד מרץ 1945 היה במחנות ריכוז שונים, בהם אושוויץ, דכאו ורידלאו. בתקופה זו הוא עבד בין השאר, בפינוי גוויות קפואות, חלה בטיפוס הבטן, שבעקבותיו הועלה לרכבת מוות. הוא ברח מן הרכבת בעת שמטוסי בעלות הברית חגו מעליה, ושהה במשך קרוב לחודשיים בכפר גרמני, תוך שהוא מתחזה לפולני, עד לשחרור על ידי הדיוויזיה המשוריינת השנייה של הגנרל הצרפתי לקלר. לביקור הגיע כשהוא מלווה בבתו ראומי גיל, בת ה-61.