נציגי הצלב האדום יקבלו היום ממשפחתו של השבוי אלחנן טננבאום מכתב אותו כתבו לו לרגל יום הולדתו החמישים ושבע החל היום, וינסו להעבירו לטננבאום. את המכתב צרפו לספר 'חוץ מציפורים' העוסק בסיפוריהם של חיילים ישראלים שנפלו בשבי הסורי במהלך מלחמת ההתשה.
המשפחה מציינת כי לבד ממשלוח תרופות אחד שהועבר לאלחנן זמן קצר לאחר חטיפתו דרך ארגון הצלב האדום, סירבו מאז מחבלי החיזבאללה לקבל משלוחים כלשהם עבורו.
להלן נוסח המכתב:
"אבא יקר שלנו,
היום אנחנו חוגגים אתך בעצב את יום הולדתך השלישי בשבי. יום הולדת ללא עוגה, ללא נרות, ללא אוהביך.
איננו יודעים אם אתה יודע שזהו יום הולדתך, איננו יודעים אם אתה יודע שמזה שלוש שנים מציין העם כולו את יום הולדתך, ואיננו יודעים אם המתנה שאנו מנסים להעביר לך אכן תגיע אליך. ייתכן מאוד, כי כמו בשנים הקודמות וכמו בכל הפעמים האחרות אשר בהן ניסינו להעביר אליך מתנות ומכתבים, גם הפעם תיוותר מתנתנו על מפתנה של דלת נעולה.
אך אין זה חשוב כמה מכתבים ומתנות חזרו, וכמה עוד יחזרו. כל עוד אנו יודעים שאתה שם, חי, לא נפסיק לנסות ליצור איתך קשר. לא נפסיק לדפוק על כל דלת בעולם, על כל לב פתוח, על כל לב אטום – עד שייפתח אליך הצוהר.
בימים אלה אנו אופטימיים מתמיד. התהליך המדיני התחיל לצעוד את צעדיו הראשונים, העולם כולו התגייס למלחמה בטרור, והחזרתך הביתה נראית קרובה מתמיד.
אך עד שזה יקרה, אבא, עליך לשמור על כוחותיך. על מנת לתת לך כוח, בחרנו הפעם לשלוח לך את הספר "חוץ מציפורים" של עמיה ליבליך – סיפורם של עשרה חיילי צה"ל, אשר ישבו בשבי במשך שלוש שנים וחצי בתקופת מלחמת ההתשה. סיפורם של עשרה בני אנוש, אשר הצליחו ליצור לעצמם חיים בעלי משמעות גם בתנאים הבלתי אפשריים של השבי.
אתה בוודאי זוכר את הספר הזה. קראת אותו ובכית. יותר משהיו אלה דמעות של עצב, היו אלה דמעות של התרגשות. אותן דמעות שהיו מתגנבות לעיניך בכל פעם שהיית נתקל בניצחונה של רוח האדם על נסיבות הקיום הקשות ביותר.
העצב הוא חלק בלתי נפרד מהספר הזה, כפי שהוא חלק בלתי נפרד מכל רגע שעבר עלינו ועליך בשלוש השנים האחרונות. אך בתוך העצב ניתן למצוא מעיינות עצומים של כוח ותקווה. אנו שולחים לך את הספר על מנת שיעזור לך להתחבר אל אותם מעיינות בלתי נדלים של כוח, שאנו יודעים שמצויים בך.
שמו של הספר לקוח מדבריו של אחד השבויים, המספר על כך שבמשך כל שנות השבי לא ראה דבר מעבר לחדרו, חוץ מציפורים שעפו בשמיים. האם אתה רואה את הציפורים אבא? אולי אותה ציפור שהבוקר היתה על חלוננו תהיה בערב על צוהר חדרך. וגם אם מתנותינו ומכתבינו לא יגיעו אליך, תדע אבא כי הציפורים המקשרות בין חלונותינו נושאות עימן את כל אהבתנו וגעגועינו ותדע כי הן הסימן לקרבתו של סוף המבול.
אתך ביום הולדתך ובכל רגע ורגע,
קרן, אורי ואמא".
המשפחה מציינת כי לבד ממשלוח תרופות אחד שהועבר לאלחנן זמן קצר לאחר חטיפתו דרך ארגון הצלב האדום, סירבו מאז מחבלי החיזבאללה לקבל משלוחים כלשהם עבורו.
להלן נוסח המכתב:
"אבא יקר שלנו,
היום אנחנו חוגגים אתך בעצב את יום הולדתך השלישי בשבי. יום הולדת ללא עוגה, ללא נרות, ללא אוהביך.
איננו יודעים אם אתה יודע שזהו יום הולדתך, איננו יודעים אם אתה יודע שמזה שלוש שנים מציין העם כולו את יום הולדתך, ואיננו יודעים אם המתנה שאנו מנסים להעביר לך אכן תגיע אליך. ייתכן מאוד, כי כמו בשנים הקודמות וכמו בכל הפעמים האחרות אשר בהן ניסינו להעביר אליך מתנות ומכתבים, גם הפעם תיוותר מתנתנו על מפתנה של דלת נעולה.
אך אין זה חשוב כמה מכתבים ומתנות חזרו, וכמה עוד יחזרו. כל עוד אנו יודעים שאתה שם, חי, לא נפסיק לנסות ליצור איתך קשר. לא נפסיק לדפוק על כל דלת בעולם, על כל לב פתוח, על כל לב אטום – עד שייפתח אליך הצוהר.
בימים אלה אנו אופטימיים מתמיד. התהליך המדיני התחיל לצעוד את צעדיו הראשונים, העולם כולו התגייס למלחמה בטרור, והחזרתך הביתה נראית קרובה מתמיד.
אך עד שזה יקרה, אבא, עליך לשמור על כוחותיך. על מנת לתת לך כוח, בחרנו הפעם לשלוח לך את הספר "חוץ מציפורים" של עמיה ליבליך – סיפורם של עשרה חיילי צה"ל, אשר ישבו בשבי במשך שלוש שנים וחצי בתקופת מלחמת ההתשה. סיפורם של עשרה בני אנוש, אשר הצליחו ליצור לעצמם חיים בעלי משמעות גם בתנאים הבלתי אפשריים של השבי.
אתה בוודאי זוכר את הספר הזה. קראת אותו ובכית. יותר משהיו אלה דמעות של עצב, היו אלה דמעות של התרגשות. אותן דמעות שהיו מתגנבות לעיניך בכל פעם שהיית נתקל בניצחונה של רוח האדם על נסיבות הקיום הקשות ביותר.
העצב הוא חלק בלתי נפרד מהספר הזה, כפי שהוא חלק בלתי נפרד מכל רגע שעבר עלינו ועליך בשלוש השנים האחרונות. אך בתוך העצב ניתן למצוא מעיינות עצומים של כוח ותקווה. אנו שולחים לך את הספר על מנת שיעזור לך להתחבר אל אותם מעיינות בלתי נדלים של כוח, שאנו יודעים שמצויים בך.
שמו של הספר לקוח מדבריו של אחד השבויים, המספר על כך שבמשך כל שנות השבי לא ראה דבר מעבר לחדרו, חוץ מציפורים שעפו בשמיים. האם אתה רואה את הציפורים אבא? אולי אותה ציפור שהבוקר היתה על חלוננו תהיה בערב על צוהר חדרך. וגם אם מתנותינו ומכתבינו לא יגיעו אליך, תדע אבא כי הציפורים המקשרות בין חלונותינו נושאות עימן את כל אהבתנו וגעגועינו ותדע כי הן הסימן לקרבתו של סוף המבול.
אתך ביום הולדתך ובכל רגע ורגע,
קרן, אורי ואמא".