לפני כמה ימים הגיע יהודי מלא קעקועים, יוצא חבר העמים, לסליחות בעיר שדרות, למניינו המפורסם של הרב שמעון ביטון. בשבילו זו הייתה הפעם הראשונה שהגיע לסליחות.
הנתון הזה לא ריגש במיוחד את הרב ביטון, שלדבריו "הסמל של מניין הסליחות שלנו הוא האנשים הכי מוזרים ורחוקים שבאים ומתחברים. השנה יש רבים כאלו אצלנו שזו פעם ראשונה שהגיעו לסליחות".
אולם ההתלהבות של האדם ההוא הייתה חריגה במיוחד. "הוא פנה אליי בסוף התפילה ואמר לי: 'הרב, שמעתי שאתם רוצים רוצים להחליף את הסידורים של הסליחות, ואני רוצה לקחת חלק בזכות'. סיפרתי לו שאנחנו צריכים מאה סטים. היו כאלו שנתנו שלושה סטים והיו שנתנו חמישה. היהודי ההוא קם ואמר: 'כמה שהם נתנו - אני משלים למאה', כך שלמעשה הוא תרם 64 סטים! מדובר בבחור שכולו קעקועים", מזכיר הרב ביטון, "אתה לא מאמין בכלל שהוא מגיע לסליחות. עכשיו הוא לא מפספס לילה אחד!".
זיווג בזכות קניית השופר
היהודי הזה, אומר הרב ביטון, הוא "סיפור קטן מאין־ספור אנשים שבאים לכאן. עם ישראל במקור שלו הוא קודש קודשים. רק צריך להוריד טיפה את הלכלוך והקליפות - ומיד מתגלה הזוהר האמיתי של היהודי. לא סתם באים לכאן בכל מוצאי שבת מעל מאה חיילים וחיילות ומתחברים לסליחות לפני שחוזרים לבסיסים למחרת, או בימי חמישי מיד כשחוזרים מהבסיס".
המניין רק הולך ומתרחב עם הזמן: "בהתחלה היינו המניין היחיד בשדרות של סליחות בחצות הלילה. לאט לאט הפכנו למניין כל כך גדול, עד שהמניין גלש החוצה מבית הכנסת, אין לנו מקום בעזרה. נשים יושבות על כל הרחבה של בית הכנסת ובחורים ממלאים את הספסלים. בלילה שלפני יום כיפור זה מגיע לרמה גבוהה במיוחד של צפיפות, ולכן אנחנו עושים את הסליחות במגרש הכדורגל, שם יש מקום למאות אנשים. אני אומר לכל מיני מניינים של עשרה אנשים שיצטרפו אלינו, ברוב עם הדרת מלך".
ויש גם סיפורי ניסים. "קרה לנו נס גדול בסליחות. השופר הישן שלנו התיישן ונחנק. שאלתי בבית הכנסת: מי מוכן לתרום שופר? מישהי מהקהל אמרה מיד בלי לחשוב, 'אני'. בירכנו אותה בזיווג, כי מדובר בבחורה בת 42 שהרבה שנים מחכה להתחתן", מספר הרב ביטון. "הלכתי לחנות קנות את השופר והחלטתי לבחור את השופר הכי יקר בחנות, 2,500 ש"ח. איכותי מאוד, כשאתה שם אותו בפה הוא מיד תוקע. התקשרתי אל הבחורה ההיא - מדובר בבחורה חילונית מהשכונה - ואמרתי לה שהשופר יקר. היא ענתה לי: 'אני אתן כמה שעולה'. אמרתי לה: 2,500 ש"ח. היא מיד נתנה את פרטי האשראי ושילמה במקום. לאחר כשלושה חודשים היא באה לתת לי הזמנה לחתונה", ממשיך הרב את הסיפור המרגש. "שנים היא ניסתה שנים להתחתן, וברוך ה' לפני שנה נולד לה בן, עכשיו היא בהיריון שוב. היא הייתה רחוקה, אבל אחרי כמה פעמים באה לסליחות. היא סיפרה לי שאמרה לקב"ה: 'אם אתה עוזב אותי - קח אותי, אין לי בשביל מה לחיות'. אני לא מסוגל לדבר ככה! איזו אמונה, ביטחון והתקרבות!".
תופעה מעניינת שבולטת במניין של הרב ביטון, וקיימת גם בבתי כנסת אחרים ברחבי הארץ, היא הנוכחות הנשית: ישנן יותר נשים מגברים במנייני הסליחות. "אצלנו היחס של נשים וגברים הוא ברור באמת, כמו שכתוב על גאולת מצרים שבזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל, וגם פה רואים את זה".
"כולנו רוצים להתקרב לה'"
"גם אצלנו עזרת הנשים מפוצצת. נשים שאתה לא מאמין שמגיעות לסליחות - הבגדים, הקעקועים, התספורות. תמיד עזרת הנשים יותר מלאה מהגברים, הן מגיעות יותר", מאשר הרב יהודה תורג'מן, רב קהילה בדימונה. "רואים השנה יותר ויותר צעירים לא דתיים. בפועל הם רוב החבר'ה של המניין - חבר'ה שלא מחוברים לטקסטים, זוכרים אומנם את המנגינות מהשנים שעברו, אבל קשה להם עם השפה של בית הכנסת, להגות את המילים. אנחנו עוזרים להם לפתוח את הסליחות. ולמרות הכול, הם מצביעים ברגליים, אף אחד לא משכנע אותם ואין שום פרסום על הסליחות. אפילו קבוצת הווטסאפ לא פעילה, גם לא עכשיו, בחודש אלול. הם פשוט מגיעים. אולי מהטיקטוק".
כשרוב החבר'ה לא דתיים האווירה היא אחרת, ואפילו הנראות החיצונית אחרת. בכניסה למניין חונים עשרות זוגות אופניים חשמליים. "יש אומנם מקומות אחרים שעושים סליחות, רב אחד פתח בשכונה ההיא ורב אחר בשכונה האחרת, אבל הצעירים מעדיפים לבוא לפה. הם מרגישים שזה ממש המקום שלהם, עם אווירה יותר משוחררת, משהו צעיר וכיפי בשבילם", אומר הרב תורג'מן. "נהיה פה עניין חברתי חזק מאוד אצל החבר'ה הצעירים לבוא לסליחות, הם מגיעים ממקום פנימי מאוד. הרי הם יכלו לעשות דברים אחרים בשעה הזו, אף אחד לא הכריח אותם, והם בוחרים בסליחות. במשך שעה הם לא מדברים אחד עם השני, רק צועקים את הסליחות, מתלהבים ובאים בשאלות לרבנים. השנה נערכנו לחבר'ה שמגיעים, כי יש עלייה בדרישה למניין הזה. אנחנו מקפידים שמישהו יפתח כל יום את בית הכנסת, שיקבלו את החבר'ה, יניחו בכניסה כמות כיפות שתספיק, יעמדו לצידם ויסבירו להם באיזה עמוד לפתוח".
השיא מגיע בימים שלפני ראש השנה ויום כיפור. "אם ביום רגיל אנחנו נעים על מספרים של בין 200 ל־250 בנים ובנות, בימים שלפני ראש השנה ויום כיפור יש 400 איש, ובחופש הגדול גם כן היה משהו מטורף - חבר'ה צעירים מכיתות ו' עד י'".
בתוך ההמון תורג'מן מזהה פרצופים מהשנה שעברה, חלקם מזכירים לו שהם לא התראו כבר שנה. לצד זאת יש צעירים רבים שהגיעו לראשונה בחייהם לסליחות. עם זאת, לדבריו, בדימונה "להגיע בפעם הראשונה לבית כנסת בגיל תיכון זה כמעט לא קיים, כי יש לפני כן בר־מצווה".
"אצלי זה רגיל ללכת לסליחות, כולם ביחד מתפללים, מאוחדים ביחד", מספר שלמה רוימי, תושב דימונה, תלמיד כיתה י"ב בתיכון עתיד קמ"ג, המגדיר עצמו מסורתי. "אנחנו מגיעים כל לילה ב־12 וחצי ולא צריכים פרסום, לא מהפייסבוק ולא מהטיקטוק, זה לא חדש לנו. כולם אצלנו רוצים לעשות את הסליחות בדימונה, להתחזק ולהתקרב לה'. אישית הגעתי השנה פחות מבשנים שעברו, אבל רוצה להגיע כמה שיותר. באופן כללי, אנחנו רואים שכמות האנשים קצת גדלה מהשנים שעברו".
מה עושה לך אמירת הסליחות?
"הסליחות עושות לי הרהור תשובה. אני מסורתי, ומאז שאבא שלי נפטר היה לי קשה ופחות שמרתי שבת, אבל כן מתחזקים ורוצים להתחזק. אני לא לבד מבחינת הסגנון שלי, רוב החבר'ה כאן לא דתיים אלא מסורתיים, ומה שמושך אותם זה להתחזק ולהתקרב לה'. כולם מתקרבים בסליחות, נמצאים אחד ליד השני, מכירים חברים חדשים ומתפללים".
רוימי מקבל חיזוק מאמו: "אמא שלי מחזקת אותי ללכת, היא אוהבת את זה שאני הולך לסליחות ובעצמה מנסה להתחזק, לשמור שבת ולהתקרב לה', גם היא בעניין. אצלנו בדימונה יש הרבה דרכים להתחזק. יש מועדון שנקרא 'דאורייתא' שאני הולך אליו פעם או פעמיים בשבוע, עושים לנו שם גם סנוקר ופיינטבול, ואני בקשר עם הרב יהודה תורג'מן".
התיאור של רוימי מציף שאלה שמרחפת מעל שדרות ודימונה, שבלשונו של הרב אלישע וישליצקי זצ"ל היו מכונות 'ערים טבעיות' - מונח שהרב תורג'מן חוזר עליו. הרי המסורתיות די נוכחות בעיר, ואם כן, מה החידוש הגדול בכך שעוד יהודי שמעולם לא היה בסליחות מגיע? על כך מבקש הרב תורג'מן לחדד נקודה. "לצערנו זה שדימונה היא עיר מסורתית לא אומר שההתנהגות ברחוב היא בהכרח מסורתית. יש פה, כמו בכל מקום, אנשים שמבלים, יש מועדונים בבאר שבע, התושבים כאן לא מנותקים ממה שקורה בתרבות. יחד עם זאת, מאחורי כל המסכות יש משהו הרבה יותר חזק שנמשכים אליו באופן מדהים. אין לי דרך להסביר זאת, זה פשוט משהו עמוק מאוד שהם מרגישים. זה מטורף איך כל החבר'ה באים בלי פרסום. מדובר על חבר'ה שאחרי התפילה יושבים עם בנות, ערים כל הלילה ונוסעים לכל מיני מקומות, לא חבר'ה שעושים אחר כך משמר עם צ'ולנט. ובכל זאת, אתה רואה שהם מגיעים".
כל אחד קורא פסוק
ההתחברות למסורת ולפיוטי הסליחות נוכחת גם במרחב הציבורי. בשבוע שעבר (ב') נשמעה היטב שירת "אדון הסליחות" של אוהדי בית"ר ירושלים גם בשכונות הסמוכות לטדי. "את הסליחות על המגרש סיפקו השחקנים בצהוב שחור כאשר הם חגגו בדרבי עם 0:3 מוחץ על הפועל ירושלים, שבהחלט יכול להוות קצת כפרה על העונה שלהם עד כה", כתב בהומור שי ארצי, כתב הספורט של 'ישראל היום'.
תופעת ההתכנסות לאמירת סליחות הופכת לפופולרית גם בקרב קהלים מסורתיים ולא דתיים. חלקם מקיימים מנייני תפילת מנחה ספרדיים עם דברי תורה, סליחות ותקיעות שופר. הרבבות נוהרים למנייני הסליחות הקבועים במקומות קדושים כמו הכותל המערבי, ציון הרשב"י ועוד. ריכוזים גדולים של אמירת הסליחות בקרב אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות הם בבסיסי צה"ל.
אמנם מנייני סליחות קיימים מאז ומעולם, אולם החידוש הוא במגמת ההתפשטות וכמות המשתתפים. כך למשל, עד שנוסד המניין של בכור ימין בנתניה, לא זכו בני העיר למנייני סליחות בחצות הלילה. "מה שקורה בשיכון ותיקים בנתניה קורה בהרבה מאוד מקומות בארץ. יש כאן ציבור מסורתי שהוא השדרה המרכזית של עם ישראל. זהו ציבור מאמין שהמסורת של בית אבא והיהדות חשובים לו וחשובים לילדיו. בכלל לא מפתיע לראות את ההתכנסות בכל ערב לאמירת סליחות בבתי הכנסת השונים, כי זה ציבור אמוני, שגם אם הוא לא שומר שבת במובן הקלאסי של המילה, הוא שומע שיעורי תורה, מקפיד על החגים ומכבד את המסורת והדת", מספרת עורכת הדין רחלי צינקין, תושבת נתניה וחברת מפלגת הציונות הדתית. "אני מזמינה את כולם לראות איזו שמחה אמיתית יש בשיכון בכל שנה בשמחת תורה. אלפי אנשים שיוצאים בשבע בבוקר עם ספרי התורה מכל בתי הכנסת בשיכון, רוקדים ושמחים עם התורה. זו יהדות מקרבת שלכולם יש בה מקום ואני שמחה להיות חלק ממנה".
המניין בנתניה, שהתחיל כפורץ דרך, מונה כיום מעל מאה וחמישים בנות ובנים. "אתמול לא היה מקום, יצאתי צרוד. יש מניין מלא, אפילו ילדים שלא יודעים מה זה דת, ילדים שמגיעים מבתי ספר שהם לא דתיים", מתאר בכור ימין, תושב נתניה בשנות השמונים לחייו. "אני נותן להם לקרוא הכול, ואני עושה סדר - כל אחד קורא פסוק. אני מגדיל את הצימאון הדתי כשאני אומר לילד 'קרא פסוק', ואחר כך לילד שלידו 'קרא גם אתה', וכך חבר מביא חבר למניין, זורם, הם כמו אחים, ילדים. בבית הכנסת שלנו לא תמצא מישהו דופק על השולחן ואומר 'שקט, שקט'. אני צרוד כי יש קטעים שאני אומר אותם, כמו 'עננו העונה בעת צרה', ואני צועק בקולי קולות. אנשים מוציאים את הטלפונים ומצלמים אותי, הם שמחים שאני קורא ובאים בשבילי, 'בוא נשמע את בכור', אחד מביא את השני. אני עושה לשם שמיים".
התגובות של המשתתפים כלפי ימין חמות ביותר. "יש מצידם תגובות מלהיבות, הם אפילו הכניסו אותי בפייסבוק ובטיקטוק. באו אליי אנשים ואמרו לי 'ראינו אותך בטיקטוק'. אני אפילו לא יודע מה זה. אתמול בפייסבוק היו לי למעלה ממאה לייקים, ככה אמרו לי. אמרתי לרבנים ששאלו אותי על סוד ההצלחה: בואו אליי למניין ותלמדו איך עושים סליחות. הלוואי שיהיה כוח".
תחילת המהפכה הייתה לפני כ־15 שנה. "כשהתחלתי את הסליחות בנתניה, אף אחד לא עשה סליחות בבתי הכנסת ב־12 וחצי. אני עושה כל שנה. עם השנים כבר כל מיני אנשים פתחו מנייני סליחות - יש כאלה שעושים במנחה, בשחרית בבוקר בהנץ החמה, ואצלי כאמור מ־12 וחצי עד שתיים. הם ראו את ההצלחה אצלנו ואמרו 'אנחנו גם נעשה'. אצל כולם יש, אבל לאף אחד אין כמו אצלנו. למניין שלנו באים באופניים חשמליים מכל העיר, ברוך ה' הרבה הרבה באים, יש צימאון דתי, אצל הבנות אפילו יותר מהבנים. ברוך ה', הלוואי כל שנה, שאזכה להמשיך כל עוד אני חי".
מדי שנה לקראת ראש השנה עורך בכור מסיבה גדולה למאות רבות של אנשים שהגיעו במהלך החודש לתפילה. המסיבה כוללת אוכל ושתייה, ולפעמים אפילו זמר כמו יניב בן משיח שמגיע לשמח את הקהל באירוע, לצידו של ראש העיר וחברי מועצה שמכבדים בנוכחותם. "אם בסוף סליחות רגילות אני מחלק שתייה כמו קוקה קולה ומים קרים, באירוע הגדול יש ספינג', על האש, חמוצים, סלטים ושתייה כיד המלך. כל שנה אני הולך למתנ"ס או לחברת טמפו ומבקש סיוע במימון כדי שהאירוע יהיה כמה שיותר מכובד. מטרת המסיבה שאני עושה היא קירוב לבבות, באים כולם לראות ולשמוח, שומעים זמר, שמחים, אוכלים ושותים".
המבוגרים מחלקים תה לצעירים
במניין הסליחות בכרמיאל המוטיב המרכזי הוא הילדים. צעירים מהגרעין המקומי פתחו לפני כשנתיים מניין סליחות ברבע לשש בערב, בזמן לימוד "אבות ובנים", וכך הילדים הקטנים מצטרפים לסליחות שבין מנחה לערבית. "הקמנו את בית הכנסת לפני שנתיים, ואחד הדברים החשובים בו הוא החיבור של הילדים לתפילה ולבית הכנסת, אנחנו עובדים על זה הרבה", אומר נדב פרץ, חבר הגרעין. "עושים סליחות צמוד למנחה, ברבע לשש, וכך מגיעים הרבה ילדים. אצלנו נותנים הרבה מקום לילדים, שרים יחד איתם והם מאוד אוהבים את זה. מדובר בחלק מהתוכנית, לא משהו שקורה דרך אגב. בנינו את זה ככה במיוחד כדי שהילדים יבואו יותר".
פרץ מדגיש כי מדובר במניין שמשלב את כל המגזרים: "יש ילדים מסורתיים, חילונים, חרדים ודתיים לאומיים. הילדים אוהבים את הסליחות ובדרך כלל ההורים שלהם באים איתם. בקרב הילדים הגדולים יותר, גילאי 12-10, יש כאלו שבאים לבד ויש שבאים עם ההורים".
נוכחות של ילדים מסורתיים יכולה להיות מאתגרת לפעמים. "הילדים אוהבים מאוד את הסליחות, ואנחנו מצידנו משתדלים לתת להם במה, לכוון אותם 'בוא תשיר' או 'תגיד את הפסוק הזה', גם אם הם לא בדיוק זורמים עם זה או לא מכירים את המנגינה. לא תמיד זה קל, לפעמים מאוד קשה להם לקרוא את המילים, אבל כולם אצלנו בשקט, מקשיבים בסבלנות, כולם מכבדים ושמחים על כל ילד שבא. הילדים באים בשביל זה, זה אחד הדברים שמושכים אותם".
מניין 'הצעירים' בירוחם פונה לבני הנוער, בגוון של שילוב בין דורות - מנגינות מסורתיות באווירה צעירה. "בירוחם רוב מנייני הסליחות הם בבקרים, שם תמצא את הזקנים הקלאסיים שיושבים עם תה עם שיבא, אלו המניינים שגורמים לך להיות מסורתי. בתי כנסת ברוגע. התפילה יותר רגועה ויש להם את הזמן שלהם ואת הנחת שלהם", מספר דביר מימון, תושב ירוחם. "לעומת זאת, במניין הצעירים קורה משהו מעניין: בית הכנסת הוא של הצעירים עצמם, זו הנקודה. המון צעירים מסורתיים מירוחם, ששרים את השירים המרוקאיים הקלאסיים וכמו כל בית כנסת רבים על 'חושה שלח משיח'. בניגוד לשאר בתי הכנסת, כאן האדם המבוגר בבית הכנסת מחלק תה לצעירים, והצעיר יושב ונהנה. הכול באווירה מיוחדת. המיקום של בית הכנסת נמצא בין השבילים של ירוחם, בקצה הרחוב, עצי דקל מעליו, באווירה כפרית".
מימון מספר על הייחוד של ירוחם מבחינה דתית. "פעם שמעתי את מתנדבי שנת השירות כאן אומרים משהו מעניין: 'בירוחם אין חילונים'. מבחינה טכנית זה לא נכון, אבל מובן מאוד מאיפה זה מגיע, כי פחות או יותר כולם כאן מכירים לפחות סבא או סבתא או קרוב משפחה אחר שמחבר אותם למקום הזה של תפילה. הם לא שומרים מצוות, לבית הכנסת הם מגיעים עם כיפה שחורה או ציצית ודקה אחר כך הם במקום אחר לגמרי, ועדיין זו חוויה רגשית מבחינתם, לא חוויה של חובה. החבר'ה הצעירים בהתלהבות ממש, מבחינתם זה טירוף. הם באש כמו כולם ב'מרום ממרומים' - גם על זה תמיד רבים", הוא צוחק.
לדברי מימון, השיווק של המקום כמקום של צעירים מושך אליו את הציבור. "זה מין שיווק כזה של בית הכנסת מטעם המועצה. ביומיום אולי אין הרבה צעירים, אבל בגלל סצנות כמו הסליחות שקורות מדי פעם, זה נקרא המקום של הצעירים. כמדריך בישיבה התיכונית בעיר אני רואה שגם הצעירים הדתיים באים לשם. יש עוד מניינים בעיר ב־12 וחצי אבל הם לא מלאים, כי אין את השפה של כאן, שמושכת את כולם. כשהגעתי לפה שאלתי איפה יש סליחות, אמרו לי 'בצעירים'. שאלתי איפה יש סליחות אחרות, אפילו לא הציעו לי משהו אחר, אין להם מושג, זה המניין היחיד מבחינתם".
***