אלכסנדר גרהם בל המציא את הטלפון ואז ישב לשתות כוס קפה מתוך מחשבה שבזה הוא עשה את שלו. לגברת בל היו תוכניות אחרות.
"אלכסנדר, שכוייח על המצאת הטלפון", היא פתחה בז'רגון שהיה מקובל אז, "באמת חילך לאורייתא, אבל צריך לדבר על מריאן".
מריאן הייתה בתם של הזוג בל, שבאותו חורף עלתה לכיתה ד' בבית הספר היסודי רמב"ם שבאדינבורו, סקוטלנד. אני לא ממציא פה כלום, הכול מתועד בספרי ההיסטוריה.
"מה לגבי מריאן?" שאל בל.
"היא עולה לד' ואני חושבת שהיא כבר יכולה שיהיה לה טלפון איתה בבית הספר. חשוב שנדע מה קורה איתה בהסעות, ובימים שהיא חוזרת לבד אני אהיה רגועה יותר אם אוכל ליצור איתה קשר".
"נשמה, אני המצאתי את הטלפון הבוקר", התעצבן בל, שקיווה לכמה דקות של תהילה לפני ההתמסחרות הבלתי נמנעת, "למה את כבר קופצת לתת לילדה טלפון?"
"אני לא רוצה שהיא תהיה היחידה בשכבה שאין לה".
"משוש חיי, נשמת אפי", הפציר בה בל, שוב בז'רגון העממי דאז, "איך לכל השכבה שלה יהיה טלפון אם אף אחד עוד לא יודע שזה קיים?"
"נו אתה יודע איך אנשים מדברים..."
"כן, לא דרך טלפון!" התרגז בל, "אז אין סיבה שהם יידעו שקיים אחד כזה".
"עכשיו אתה סתם נכנס איתי לפינות במקום להגיד מה באמת מפריע לך". אשתו של בל פלירטטה עם הפסיכואנליזה הרבה לפני שזה היה פופולרי. "אתה מפחד מהאמירה הערכית שבמעשה הזה, ממה שאנחנו משדרים לילדה בכך שאנחנו נותנים לה טלפון".
"על מה את מדברת, למען השם?"
"שטלפונים בגיל הזה זה אולי לא מתאים. אבל אני יכולה להרגיע אותך, אנחנו ניתן לה רק טלפון טיפש".
אלכסנדר בל המסכן לא ידע בזמנו שמה שהוא המציא היה למעשה הטלפון הטיפש בכל הזמנים. אבל גברת בל, אפעס, ראתה את הנולד פלוס לא מאוד העריכה את בעלה באופן כללי.
"זה טלפון גאוני, על מה את מדברת?!" התרתח בל.
"גאוני גאוני", אמר גברת בל בטון מזלזל שישב עליה יופי, "אפילו סנייק אי אפשר לשחק בו".
"לא אמורים בכלל לשחק בטלפון!" השתגע בל.
"אתה תמיד מוצא סיבות להתווכח", התעצבנה אשתו, "אומנם המצאת את הטלפון אבל אתה לא יודע להקשיב".
אתם כבר מבינים שלגברת בל היה טאץ' דרמטי חסר תחרות ונטייה לא בריאה לפומפוזיות. באופן אירוני הממציאן הדגול לא הצליח להמציא תירוץ מוצלח בשלוף וכך נאלץ להיעתר לתחנוניה של אשתו.
למחרת מריאן עלתה עם הטלפון להסעה והשתדלה לא למשוך יותר מדי תשומת לב, אלא שהטלפון הזה, מה לעשות, שקל כמה ששקל וכל הכרכרה נטתה שמאלה.
מהר מאוד זומנו בני הזוג בל לשיחה עם מנהל בית הספר.
"שולם עלייכם הזוג בל, שלומכם ישגה מאוד!" הכריז המנהל עת נכנסו השניים למשרדו, "אתם שמים לב שאני מדבר בשפה שלא תואמת את התקופה ואת המקום שבהם אנחנו חיים, כן?"
"כן כן, זה מאוד מצחיק, בראבו", אישרו השניים את מה שכולנו חושבים.
"ועכשיו לענייננו", התאפס המנהל, "אני מצטער שלא יכולנו לנהל את השיחה הזאת בטלפון, פשוט רק לבת שלכם יש. ולמען האמת זו הסיבה שקראתי לכם".
הזוג בל עשו אוזנם כאפרכסת. מה הסיכוי.
"לצערי הבת שלכם מדרדרת את כל השכבה. מציאות של טלפון, טיפש ככל שיהיה, בסביבת בית הספר משפיעה לרעה על כל התלמידים".
בל בלע את העלבון במאמץ ניכר.
"בתחילת השנה החלטנו יחד עם כל ההורים שלא ממציאים טלפונים עד כיתה ז' מטעמים חינוכיים וגם כדי לא לבייש את הילדים שאבא שלהם לא ממציאן. כל ההורים עמדו בזה יפה מאוד, אבל תמיד יש את הזוג הזה שצריך להיות יוצא דופן".
"אני לא מבינה, היא מוציאה את המכשיר מהתיק בזמן הלימודים?" שאלה גברת בל.
"נו באמת, היא לא מצליחה להכניס אותו לתיק מרוב שהוא גדול!" המשיך המנהל, "ולא תגידי שיש הצדקה לגודל של המכשיר הזה, אפילו סנייק אי אפשר לשחק בו".
בל המסכן התחיל להתחרט שלא פיתח את הרעיונות היותר פשוטים שלו כמו דבק דו־צדדי או קש כזה שמתעקל.
"אני אמרתי לו שזה רעיון רע לתת לילדה טלפון", הצילה את עצמה גברת בל, "אבל הוא עקשן, אתה יודע איך זה ממציאנים".
"בוודאי שאני יודע", ענה המנהל, "יש לי בן דוד ממציאן שבדיוק עכשיו עובד על משהו מטריף, קש שמתעקל!"
בל התחיל לאבד את זה.
בל האומלל חזר הביתה עם הזנב בין הרגליים. הוא התכנס בחדרו יחד עם הטלפון הטיפש שלו וניסה לחשוב מה הוא יכול לעשות כדי לנקום במנהל ובחבורת ההורים שלא העריכה נכון את גאונותו. למזלו אדיסון כבר המציא את הנורה ואכן אחרי שעה נדלקה אחת כזו מעל לראשו של בל כדי לסמל רעיון.
הוא החליט לקבל את הביקורת בחדווה והתחיל מיד לעמול במרץ על טלפון חכם יותר. אם רק ימציא טלפון מספיק חכם, כך חשב לעצמו, אפשר יהיה לשלוח בו הודעות ולפתוח בו עשרות קבוצות ייעודיות שבהן הורים ומורים יקבלו עדכונים יומיומיים ויוכלו לנהל בהן אינספור דיוני סרק שיגרמו לכולם להתחרט על היום שבו נולדו ולהתחנן לטלפון קצת יותר טיפש. נקמה מושלמת מזו אי אפשר להמציא.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***