הקוף
הבת הבכורה שלנו נולדה פגה. היינו זוג הורים צעירים (מפאת המבוכה לא אנקוב בגיל), ומצאנו את עצמנו חווים את תחילתה של ההורות עם תינוקת קטנטנה כלואה בין צינורות בתוך אינקובטור. אפשר רק להושיט יד דרך פתחים עגולים, אבל אסור להרים. טיפול נמרץ פגים. רוב הזמן לא יכולנו להיות בפנים, ואז עוד לא הייתה מודעות בקרב הצוותים הרפואיים לעודד לכמה שיותר. ובחוץ? בחוץ מכירים הורים אחרים. כולם מבוגרים מאיתנו, לרובם אין זה הילד הראשון, כל אחד והדרך שלו להתמודד. יש מי שמברר עם הרופאים את כל המשמעויות וכל הסיכויים. יש מי שפתאום מניח כיפה ומבקש להתלוות אליי לבית הכנסת בשבת, אני במדרגות, הוא במעלית, נפגשים בבית הכנסת, להתפלל על הילדים שלנו. וחוץ מתפילות ורפואות ישנו גם עניין השמות. יש פגים שעל האינקובטור שלהם כבר יש מדבקה עם שם, יש פגים חסרי שם, מהם בנים שממתינים לברית, מהן בנות, שעדיין לא.
רגע לפני שקראתי בעלייה לתורה בשמה של בתנו הפגה, אמר לי תלמיד חכם: עדיין אל תקרא לה שם, שלא תיקשרו אליה. אינני שופט אותו, הוא עצמו איבד פג קטן, דיבר ממר ליבו. הלב שלי אמר אחרת. וכך, בחדר ההמתנה מחוץ לפגייה מתערבבים שמות מפורשים בשמות חיבה זמניים, או סתם כך ב"התינוק", "התינוקת", "היא" או "הוא".
אבל היה זוג אחד, זוג חביב יש לומר, שהתעקשו לקרוא לבן שלהם "הקוף". ככה בדיוק: "הקוף". מה שלום הקוף, הם שאלו את הרופאים, שלא מיהרו לתקן. וגם אליו הם פנו כך, כשדיברו אליו: "למה אתה בוכה, קוף?" "מה שלומך, קוף?" דארווין היה מתהפך. הקוף בא מהאדם, לפחות בפגייה של פוריה.
בכל פעם שקראו לו כך נדרכתי, אבל מי אני שאומר להם, הם היו גדולים ממני כמעט בעשרים שנה. רק פעם אחת, אחרי שבועיים, כששוב ושוב אמרו "הקוף", זה יצא ממני, בלי כוונה: "למה ככה?" שאלתי אותם, "למה קוף?" והאישה, בשלוות נפש, אמרה: "תסתכל עליו, שערות בכל הגוף, פנים של שימפנזה. איך אתה רוצה שנקרא לו?" והאבא, שראה כנראה את פניי נבהלות, אמר: "תירגע, זה שם חיבה".
אולי קיללת את הילד שלך בטעות?
שנים אחר כך, כשעסקתי בכתיבת הספר על שבת, 'נשמה יתרה', פגשתי את מה שנכתב בסידור 'אור זרוע לצדיק' באשר לברכת הבנים והבנות בשבת: "לפעמים ביום חול, האב והאם מקללים את בניהם מרוב צער או מחמת איזו סיבה שהיא. ולכן בשבת, בזמן השמחה, מבטלים אותן הקללות על ידי הברכות. ויהפוך ה' את הקללה לברכה, והעת גורמת שגם המלאך הרע יענה אמן על כך". בהתחלה חשבתי לעצמי: הורים מקללים את הילדים? נו באמת. אחר כך הבנתי: דווקא הורים עלולים לקלל יותר מכולם. דווקא בגלל האהבה, דווקא בגלל הציפייה. והאכזבה.
הרי מה זו ברכה? לכל אחד מאיתנו יש איזו מתנה, איזו נביעה כזאת, שעלולה ללכת לאיבוד כשלא מזהים אותה או חלילה מתנגדים לה. כל מי שגר או מטייל בשומרון, ביהודה או בבנימין יודע שכמעט כל המעיינות שם היו זרזיפי מים שנבעו מן האדמה והלכו לאיבוד, עד שנוער היישוב החליט לחפור ולבטן מסביב, ואחרי כמה שבועות נוצרה בריכה.
כמה כישרונות של הילדים שלנו פספסנו, סתמנו, חסמנו? כי זה לא מתאים, כי צריך להשקיע בדברים חשובים, כי רצינו שיהיו כמונו ממש, כי לא זיהינו שיש שם אוצר. כמה פעמים הגדרנו לעצמם את עצמם, מבלי לשים לב שיש בהם הרבה יותר ממה שנדמה לנו. כמה פעמים הדבקנו עליהם מדבקה שקשה להסיר: החלש, העצלן, הפחדן, זה שלא עוזר אף פעם. כל אלו קללות, והכול מאהבה. באמת מאהבה. ואכזבה. ונזכרתי ב"קוף" מהפגייה, וחשבתי כמה פעמים זה יצא ממני, לא ככה, לא "קוף", קללות מעודנות, בלי לשים לב, מול הילדים. והלוואי שזה היה קל כמו בסידור, שברכת השבת הייתה מוחקת את כל הקללות. הרי נשארות צלקות. ועל מנת שיגלידו קללות צריך למהול כל קללה במאה ברכות. ופתאום ראיתי כמה קללות ב"כי תבוא", ורק מעט ברכות, ונבהלתי נורא.
סוד
אני לא לבד בבהלה הזאת. בזוהר מתואר איך בימים שבהם הסתתר רשב"י במערה הגיעו תלמידי החכמים למבוי סתום אל מול הקללות בפרשה. הרי הקללות הללו נשארות בלי נחמה בסופן. רק לרבי שמעון גילה אליהו הנביא איך מאחורי כל קללה מסתתרת ברכה עצומה. חשוב לדעת גם את זה: כשמסתבכים, כשמקללים אותך, כשהנביעה הולכת לאיבוד – מאחורי כל קללה מסתתרת ברכה. איך בדיוק? רבי שמעון יודע. זה סוד.
נשים בימים נוראים
עכשיו וידוי קטן (זאת הרי העונה, לא?): בכלל תכננתי להקדיש את הטור הזה לנשים בימים הנוראים. על האתגר הזה להרגיש אלול בלי לבוא לסליחות, להמליך בראש השנה כשלפעמים בקושי זכית לשמוע קולות שופר, רק קולות של ילדים, שלא לדבר על יום כיפור בלי "עת שערי רצון", בלי "ונתנה תוקף" ובלי נעילה. כתבתי וכתבתי, אבל אני גבר, מי שמני לכתוב על זה? הרגשתי כמו רווק שדורש בשבע ברכות ומשיא עצות לזוג הצעיר. פחות מתאים. מחקתי. ומיד כשמחקתי, כמו משמיים, שלחה לי כותבת מוכשרת במיוחד, חנה בנישו, תושבת עלי, את הזווית שלה. אז הנה, ברשותה, לא נגעתי, מילה במילה:
בתפילת מוסף של ראש השנה קרה לי דבר שלא קרה לי הרבה שנים - קינאתי בגברים. טוב, "תפילת מוסף" זה מושג מופרז למה שחוויתי שם, התפילה לגמרי התנהלה, אני פחות. כשהצלחתי להגיע סוף סוף לתפילה היה זה בסוף ההפטרה, רגע לפני תקיעות שופר, אחרי שכבר הספקתי להחליף כמה וכמה חיתולים, לנקות שוקו שנשפך, לדרוך על חתיכת לגו ולצרוח כמובן על כל מי שעמד בסביבה כשזה קרה. להפריד בין שלוש מריבות, אולי יותר, אפילו בספירה לא הייתי מרוכזת.
הגעתי לבית הכנסת מיוזעת וחדורת מטרה לשמוע קול שופר. התקרבתי למחיצה לנשק מרחוק את ספר התורה ופתאום הכה בי געגוע - מתי בפעם אחרונה עמדתי והתפללתי, התפללתי באמת, לא תפילה רזה של "הלוואי אמן שלא גמרו לי את החלב ונשאר לי קצת לקפה" או "אמן שאמצא חניה". תפילה אמיתית כזאת שבה אתחבר למילים, למשמעות, שאתפלל על דין וחסד והמלכה ועם סגולה ולא אחשוב רק על עצמי ועל הצרות הקטנות שלי.
הסתכלתי ממקומי בעזרה על בעלי מכוסה בטלית, מצטנף, עטוף, מתנתק. קינאתי. כל כך קינאתי בו שלרגעים הוא עוצר הכול, אוטם את כל מה שמסביב, ומתמסר. רק הוא והמילים.
קול השופר זעק ובכיתי, בכיתי על שאני לא מצליחה להכיל את הפער הזה בין הרצון להתפלל, ובין הילד שמורח אותי בתפוצ'יפס ואני כועסת. היטלטלתי בין רצון להודות על הניסים שלי, ובין זיכרונות על לידה בראש השנה. בין מחשבות על חברה חולה, ובין הציוצים המשמחים של הפלא בידיים. בין המבטים הזועמים והשקטים לעבר הילדים שלי שרבים על בקבוק מים, ובין המבטים של האישה המפחידה שמסתכלת עליי במבט של "די!"
בכיתי שאני רוצה רגע טלית להתעטף בה. לשתוק, לבכות, להודות, לשוחח, להתעטף, להתנתק, להיות מחובקת בטלית של אבינו מלכנו.
לתגובות: liorangelman@gmail.com
***