בעולם שבו מתבטאים הרבה על אידיאלים גדולים ותפיסות גורליות, אנחנו הישראלים אוהבים לדבר, ואוהבים במיוחד להתווכח.
במדינה צעירה, שקיומה אינו מובן מאליו, אין משפחה שלא מוצאת את עצמה מתווכחת בסלון על הסוגיות המהותיות שמגדירות אותנו כישראלים.
כמה משפטים חטופים יבהירו בקלות לאיזה צד של המפה הפוליטית אתה משתייך וישייכו אותך לכוחות האור, או חלילה לכוחות האופל. שתי מדינות לשני עמים, סיפוח או לא סיפוח ודיונים נוקבים על האפשרויות הקיימות לעשות שלום עם הערבים. ותמיד טוב וחשוב לנפנף בעד או נגד, ימין או שמאל. הזירה תמיד מוכנה לקרב היאבקות על הגדרת הציונות הנכונה או שאר סוגיות ברומו של עולם.
בהחלט חשוב לברר ערכים נשגבים ולשאוף לשלום מזרח־תיכוני, חשוב לבטא את העקרונות הבוערים בנו עד לשד עצמותינו. זה נותן משמעות לקיום וגם מעיד כי עלִינו, בתור חברה, שלב בפירמידת מאסלו. לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה.
אל תבינו אותי לא נכון, אני לא מצדד בשתיקה, אלא דווקא רוצה לצעוק צעקה אחרת. היא אולי איננה מבטאת את החזון ההיסטורי של גדולי האומה, אבל היא לגמרי מבטאת את חיינו היומיומיים ואת אתגרי השעה.
כי אין באמת אפשרות לממש רעיונות שכאלה. ויסלחו לי נושאי הלפידים של שני הצדדים. אין אפשרות להשיג הסכמות במציאות הנוכחית שהיא כל כך כאוטית. מציאות של קיטוב, הקצנה וחברה מפולגת ותחושות של שנאה והסתה הדדית. בתוך מיתון עולמי ואיום על קיומה של הדמוקרטיה, לאף אחד אין באמת יכולת עכשיו להכריע בסוגיות מהותיות, וגם לא להגיע להסכם עם הפלשתינים, וזאת ללא קשר להשקפתו הפוליטית.
מה שרובנו רוצים הוא יציבות. הרוב השפוי של אזרחי ישראל מתפללים לשקט תעשייתי המתבטא בשלוש או ארבע שנים של היגיון ומערכות מתפקדות. ואז, במצב של יציבות יחסית, אולי יהיה אפשר להתחיל לחשוב על מימושם של רעיונות גדולים, ולהתחיל (או בעצם להמשיך) להתווכח עליהם. בזה, כאמור, אנחנו מעולים.
לא קשה להבחין כי אנו בזמנים מורכבים, שבהם נדרש מאיתנו לאגור כוחות ולהיערך למערכות הבאות לפתחנו, ובהן גם המלחמות הצבאיות, אבל ממש לא רק; מלחמה ביוקר המחיה ומאבק בעוני וצמצום פערים, מלחמה על שיפור פני התחבורה בישראל ובפקקים הבלתי נסבלים (מי יודע, אולי בארבע שנים שקטות כאלו עוד נצליח בטעות להעביר את חוק המטרו ולבנות רכבת תחתית שתציל את המצב בכבישים); המלחמה על החינוך, על מורים ראויים לילדינו, במדינה יקרה מדי, מוקפת אויבים, וכל זאת עוד מבלי שהזכרנו את ההתחממות הגלובלית ובעיות האקלים, כמו בסרט don't look up רק בגרסת הישראלים, בזמן שהעולם נשרף לאיטו אנחנו עדיין מתווכחים.
אם רק נדמיין לרגע ארבע שנים של מנהיג כזה, שבא לעשות כאן סדר ולהרגיע את הרוחות. ללא יומרות והבטחות ריקות לשנות את המציאות הישראלית מקצה לקצה - למגר את העוני, לפתור בשעה את בעיית הפליטים או להחזיר לעונה אחת נוספת את היפים והאמיצים - אלא פשוט לייצב את המערכות, לפעול למען האחדות והממלכתיות ולאפשר לחברה הישראלית השסועה להחלים.
מנהיג ששואף להשיב את מערכת המשפט למעמדה כרשות שופטת בעלת חוש אחריות, מתונה ומציבה איזונים ובלמים (ללא שיכרון כוח) ולהשיב לרשות המבצעת את כבודה תוך מתן הכבוד הראוי ללוחמי צה"ל (ופצועיו), לאנשי כוחות הביטחון ולמשטרת ישראל.
"להחזיר את ישראל לשפיות" נשמע סלוגן מנומנם למדי, ולא בטוח שיעבור את שולחן העריכה של הקמפיינרים. מצד שני, אחרי ארבע מערכות בחירות, כמה עוד אפשר לשקר לבוחרים. שמעתי שכנות היא פצצת מצביעים.
כולם רוצים רגע לנשום אוויר של מערכת מתפקדת ותקציב שעובר, וזה בכלל לא משנה לאיזה קבוצה אתה שייך. יש לי חלום! רגע אחד להסדיר נשימה, לדחות את הוויכוחים בכמה שנים ולהפעיל מחדש את המדינה.
הכותב הוא יועץ פוליטי