לפני שהצטרפתי למרוץ בפריימריז של הציונות הדתית, שאלה אחת נשמעה באוזניי שוב ושוב: מה יש לי לחפש במפלגה שנתפסת כמפלגה חרד"לית? שלא תבינו אותי לא נכון, הציבור החרד"לי מוערך בעיניי עד מאוד, על ערכיו, מפעליו, תלמודי התורה ומפעלי ההתנדבות הרבים שהוא מפעיל.
אבל יש לשים את האמת על השולחן: אני לא שייך למגזר הזה, ונראה שרבים במגזר הדתי־לאומי מרגישים כמוני. יש דתי־לאומי ויש דתי־לייט ויש דתי־על־הספקטרום ויש דתי־ליברלי ומיינסטרים - המון הגדרות שבעצם אומרות את אותו הדבר: דתיים המשתייכים לציונות הדתית, אך לא מוצאים את מקומם במפלגת הציונות הדתית, אשר מזוהה יותר עם הציבור החרד"לי.
ככל שעבר הזמן, הבנתי שזו בדיוק הסיבה לכך שדווקא זה המקום שבו אני צריך להיות. כשמסתכלים ימין ושמאל מגלים תמונה מאוד ברורה: לציבור הדתי־לאומי אין בית פוליטי כלשהו. היו ניסיונות ליצור אחד כזה בימינה, אבל כולנו יודעים איך זה נגמר. הליכוד, שבמשך שנים משך רבים מהמגזר אליו, דחק את הנציגים הדתיים הרחק מעמדות השפעה. גם שאר המפלגות שקורצות לציבור הדתי לא באמת רוצות שהוא ישפיע בהן, רק שייתן להן את קולו. הן לא רוצות שהוא יעצב את המדיניות שלהן. אלא שבדיוק לשם כך אנחנו הולכים לקלפי: כדי להשפיע על המדיניות, כדי לקדם את הנושאים החשובים לנו.
קחו למשל את החלטותיה האחרונות של שרת התחבורה מרב מיכאלי. כל בר־דעת מבין שהמטרה שלה היא לא לשפר את התחבורה הציבורית בישראל. זאת לא הייתה המטרה לרגע אחד. כל המהלכים שלה נועדו לדבר אחד: לאפשר תחבורה ציבורית בשבת ולרמוס את הסטטוס קוו העדין ששומר עלינו כחברה. זה לא ניחוש או איזו הפחדה של דמות חרד"לית "קיצונית" (אני עדיין לא מצליח להבין למה זה אמור להיות עלבון להיות חרד"לי). השרה מיכאלי אמרה זאת במפורש לאורך כל השבועות האחרונים בקמפיין הבחירות שלה.
זאת, כמובן, רק דוגמה אחת על קצה המזלג. אפשר לדבר על היועצת המשפטית לממשלה שהחליטה שיש משילות פורמלית ומשילות מהותית, שזה שם קוד לימנים שמנסים לשלוט ולכן צריך לעצור אותם בעוד השמאל יכול לעשות ככל העולה על רוחו. אפשר לדבר על הפיכת הצבא, אחד מערכי היסוד של המגזר, לכלי משחק פוליטי. אפשר לדבר על אובדן המשילות בערים המעורבות ובנגב ובגליל. אפשר גם לדבר על ההתנהלות העוינת של שר הביטחון גנץ כלפי ההתיישבות, בזמן שהפלשתינים משתלטים על שטחי C באין מפריע.
גם אחרי שנדבר על כל זה, נגלה שעדיין מדובר ברשימה חלקית בלבד, שבה הנושאים שחשובים לנו, שהם בליבת האידיאולוגיה שלנו, נהפכים במקרה הטוב למטרד שצריך לטפל בו, ובמקרה הרע והנפוץ יותר - לפסגת הבעיות של החברה הישראלית. בסוף, כל הניסיונות הללו להצביע למפלגות חוץ־מגזריות בתקווה שהן יואילו בטובן לקדם את הנושאים החשובים לנו, הוכיחו דבר אחד: ברוב מוחלט של המקרים קורה בדיוק הפוך.
זאת בדיוק הסיבה שבגללה המגזר הדתי צריך בית. ובית כזה לא היה לו בשנים האחרונות. הסיבה לכך ברורה: הציבור הדתי מגוון. גוונים רבים מרכיבים אותו. גוונים, שבניגוד לטענות, לא מתבטאים בגודל הכיפה, בסוג כיסוי הראש או במקום המגורים. אלה גוונים שמסכימים על הרוב המוחלט, אך עדיין חלוקים במספר נושאים אידיאולוגיים. אלה מחלוקות שקיימות בכל בית כנסת, בכל משפחה, אפילו בכל בית. אלה החברים שלנו, האחים והאחיות שלנו, ההורים והילדים שלנו.
המציאות הזאת מבורכת, כי היא מעשירה, מפתחת ומקדמת את המגזר. גורמת לו שלא לקפוא על השמרים. גורמת לו תמיד להביא בשורה אידיאולוגית מורכבת לחברה הישראלית, וכפועל יוצא - מקדמת אותה. גדולתו של הציבור שלנו היא בעובדה שאנחנו מכירים ומכבדים זה את זה למרות שאנחנו לא מסכימים על הכול.
ויש עוד טיעון שחייבים לדבר עליו. תקראו לו הפיל שבחדר אם תרצו. הגיוון שלנו הוא לא פער עדתי, כמו שקמפיינים פוליטיים מכוערים ניסו לטעון. אין מגזר שבו העדתיות משחקת תפקיד קטן כל כך כמו במגזר הדתי. לכן, ובניגוד מוחלט לכל אותן טענות מכעיסות שנזרקו לאוויר, אנחנו לא מגזר גזעני. לאף אחד במגזרנו לא אכפת באיזה נוסח השני מתפלל, כמה מצוות הוא שומר ובאיזה אזור גאוגרפי הוא גר. זה פשוט לא מעניין אותנו. לכן הכעס על הקמפיין הזה מוצדק כל כך.
אך לצד זאת, מה שאמור להניע אותנו ביום הבחירות הוא השאלה הפשוטה: מי יקדם את הדברים שחשובים לנו? מי ידאג שהפעם הערכים שכולנו מאמינים בהם לא ייזרקו הצידה ולא יימכרו עבור נזיד עדשים? זאת לא בחירה קלה, אבל זו בחירה גורלית. היא גורלית לא רק למגזר שלנו, אלא גם - ובעיקר - למדינת ישראל כולה.
בשביל שיהיה אפשר לקדם את הדברים האלו צריך שיהיה בית פוליטי יציב. בית פוליטי שידע להילחם על הדברים האלה. לשים את הקול על מפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה זה לתת את הכוח בדיוק לאלה שרוצים לפגוע בערכים שלנו. וכן, זה לא אומר שכל המחלוקות שלנו הסתיימו. זה גם לא אומר שאנחנו צריכים להניח אותן בצד ולשכוח מקיומן. ההפך הוא הנכון. בשביל שנוכל לקיים את הערכים שלנו כמו שצריך, מבלי להתפצל ולהתפזר לכל עבר, אנחנו חייבים בית פוליטי יציב לציונות הדתית.
הכותב חבר מועצת העיר ירושלים וחבר רשימת הציונות הדתית
***