הרשימות כבר הוגשו לועדת הבחירות המרכזית, מועד הבחירות מתקרב וייתכן מאוד שיאיר לפיד לא יעמוד בראש הממשלה הבאה. בינתיים הוא מנסה להשאיר עלינו רושם של עשייה. רפורמות שונות מקודמות בדחיפות בישיבות ממשלה, מינויים שנויים במחלוקת (מני מזוז) נעשים בחיפזון ואז סופגים ביקורת מבג"ץ. יש תחושה שממשלה שלא עשתה הרבה, מנסה לרשום עוד הישג, כדי שיהיה לה עם מה ללכת לקלפי.
אז אני לא מפחית מגודל ההישגים שחלק משרי הממשלה השיגו, אבל בשורה התחתונה, ישראל הפכה לאחת המדינות היקרות בעולם. המשכורות לא צמחו כלל, בעוד יוקר המחיה הולך ומאמיר עם כל יום שעובר. הכסף שלנו נשחק והממשלה משחקת רוב הזמן בנדמה לי, עם כל מיני רעיונות של אנשים שבעים שאין להם מושג איך לדאוג לשכבות החלשות (יש שרים יוצאי דופן, אבל זו התחושה).
אגב, צריך לומר ביושר, נתניהו בקדנציה הקודמת שלו, התנהל גם כן כשבע שלא מבין מה הם רעבים. אולי למד את הלקח ואולי לא. הוא מפזר עכשיו הבטחות לרוב בכל מיני נושאים, אבל בעבר לא תמיד היה חזק בצד המעשים. אם יקבל את אמון העם ויאכזב במישור הכלכלי, זה שנוגע לכיס של כל אחד מאיתנו, הוא יצדיק ביקורת רבת שנים מצד יריביו הפוליטיים.
אבל אנחנו עוסקים בממשלה הנוכחית. סימפטום הבעיה שלה הוא הטיפול בנושא הגרעיני. במשך חודשים הערכת המודיעין היתה שהסכם הגרעין רחוק. לשבועיים לפתע, ממש באחרונה, השתנתה ההערכה. איראן, כך סיפרו לנו, אוטוטו מסכימה, ויש הסכם בינה לבין ארה"ב. כולם יישרו קו וראש הממשלה ושר הביטחון הזהירו את כולנו. היה אחד שלא שר במקהלה הזו - ראש המוסד דוד ברנע. ביושרה אמיתית דיבר על הסכנות, אבל אמר שההסכם רחוק מחתימה.
לפתע, כאילו על פי אות, נסוגה ההערכה המודיעינית לאחור. ההסכם רחוק, קבעו המומחים. לפיד רמז השבוע יותר מפעם אחת שזה קרה בזכות הממשלה שלו. ובכן, ייתכן שהאמריקנים מקשיבים לישראל, אבל לא אנחנו הסיבה שיש או אין הסכם גרעין.
האמת, וגם לפיד יודע זאת, היא שונה. ארה"ב מאוד רוצה לחתום על הסכם, אבל לא רוצה שההסכם הזה ייתפס כחולשה או כניעה. האיראנים מנסים ודוחקים בדיוק לכיוון הזה. האמריקנים נסוגו לאחור כשראו את הדרישות האיראניות. ההערכה העדכנית שההסכם לא ייחתם עד בחירות האמצע שבהן צפויים הרפובליקנים להתחזק משמעותית, היא בעצם כמו אמירה שרוב הסיכויים שההסכם לא ייחתם.
לפיד חותר עכשיו להקים ממשלה, למרות שהוא יודע שהסיכויים שלו נמוכים. בני גנץ ממצב את עצמו כאלרנטיבה לנתניהו ויו"ר יש עתיד יצטרך לתת לו רוטציה לפחות, אם בכלל תהיה היתכנות לממשלת שמאל-מרכז. את ההישגים שלו צריך לבחון באותה זכוכית מגדלת שבה הוא ביקש שנבחן את אלה של נתניהו. התמונה שנראה, כנראה, תספר סיפור שונה לגמרי מזה שמספר לפיד לכולנו.
נפתלי, שב בשקט
נפתלי בנט ירד מעל הבמה הפוליטית ומקורביו טענו שהוא מעדיף להשאיר את הבמה ללפיד. נראה שנמאס לראש הממשלה החליפי המצב הזה, כי השבוע קראנו אותו מצייץ שוב ושוב ושוב. חס וחלילה, לא בקולו שלו, אבל ציוצים ונאומים שיוצאים לתקשורת באופן מכוון - שרומזים שהוא לא אוהב את מה שאיילת שקד עושה ואת הכיוון שאליו היא מושכת.
בנט היה עוף מוזר בפוליטיקה, שאליה הוא חולם עדיין לשוב. הוא איש עשייה מהמעלה הראשונה, ניהולו את הממשלה היה טוב לאין ערוך מזה של לפיד. הוא מנהלתן, לא פוליטיקאי. אם בכל זאת ירצה להשוות את עצמו לפוליטיקאי, נראה שדווקא ברמת היחס לסביבתו - הוא לגמרי שם. יועצים, מקורבים, אנשים שהלכו איתו דרך ארוכה מצאו את עצמם תחת רמיזות של בנט, בתפקידו החליפי.
אז אנחנו כאן בשביל להזכיר: נפתלי בנט הוא שהגה את חווית ימינה. אחריו הלכו באש ובמים אנשים כמו איילת שקד, ניר אורבך, מתן כהנא, עמיחי שיקלי, עידית סילמן, אביר קארה, שירלי פינטו ויום טוב כלפון. הנאמנות לבנט לא היתה שווה לאיש. סילמן ושיקלי בליכוד, כהנא במחנה הממלכתי, קארה הקים מפלגה אחרת, פינטו במקום לא ריאלי במחנה הממלכתי, אורבך פרש. כלפון נשאר בימינה עם איילת שקד, אבל זו ימינה שתהיה שונה לגמרי מהמפלגה של בנט.
בנט לא ידע לפרגן לשקד כפי שהיה צריך בשנים האחרונות. היא היתה יכולה לפעול נגדו, לעזוב אותו לנפשו, אבל היא נשארה. בפעם היחידה שזז כדי שהיא תוביל את המפלגה, הוא טס לחו"ל בפתיחת הקמפיין וחזר ממש ברגע האחרון כדי לנהל קמפיין משלו נגד תוכנית המאה, שייתן לו יתרון להתמודדות הבאה.
אדם שמפלגתו התפרקה, אל לו לייעץ לאחרים. המצב הפוליטי שרואה שקד מושך אותה אל הציונות הדתית. בנט נבנה מתוך הציבור הזה, אבל הוא מעדיף לשכוח. כשמשהו חדש התחיל, בנט ניצל את הבית היהודי ואז המשיך הלאה. את הפניית העורף שלו לאנשים שהלכו אחריו הוא שוכח באופן תדיר.
לצערו, הדבר גורר השוואה לפוליטיקאי אחר שתמיד היה מזניח דווקא את הכי קרובים אליו - אהוד ברק. בנט לא תחמן וערמומי כמו ברק, שידע היטב את נבכי הפוליטיקה, אבל בהחלט יש קווי דימיון - שניהם היפנו עורף לאנשים הכי קרובים אליהם, כאילו היו זבובים טורדניים. גם מתן כהנא, שבנט היה רוצה לתת לו גיבוי כלשהו, לא זוכה לציוץ שהיה רוצה.
דווקא כמי שגלה אל שולי המערכת הפוליטית ועוד מעט אל מחוצה לה, הייתי מצפה ממנו לחשבון נפש לפני שהוא מייעץ לאחרים. איילת שקד לא הכריזה על פרישה אלא רצה קדימה, למרות שסיכוייה נמוכים, בעוד בנט יושב בבית במקום לחזור מעט לאחור ולהילחם על מה שהוא מאמין. היה מתבקש שבנט, אפילו מטעמים לויאליים ייתן לשקד קצת רוח גבית ואם לא לה אז אולי למתן כהנא או לכל אחד מהאחרים שכן שמרו לו אמונים ולא פירקו את הקואליציה.
לכן נפתלי, עדיף שתשב בשקט. הרמיזות הללו נגד מי ששמרה לך אמונים עושות רע בעיקר לאדם אחד - לך.