עבודה מאהבה

אחריה מופיע תיאור של הברית שנכרתה בערבות מואב, הכוללת פרשת תוכחה ארוכה והיא מסתיימת בפסוק: "אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב:" (דברים כח סט).

הפסוק נשמע כפסוק של חתימת הברית, ויש ראיה לכך גם מן ההלכה:כשהרמב"ם מתאר את קריאת המלך בספר דברים במעמד הקהל, הוא מפרט: "וקורא ... עד סוף ברכות וקללות עד 'מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב' ופוסק." (הלכות חגיגה פ"ג ה"ג).

אולם הבריתות של ספר דברים לא מסתיימות כאן.

בפרשה הבאה, פרשת נצבים, מתואר מעמד ברית נוסף: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם ... לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם". יש מפרשים, שפרשת נצבים היא המשך הברית שבפרשת כי תבוא (רמב"ן, כט א), יש מפרשים שהיא ברית אחרת, שכרת משה עם ישראל ביום מותו (כך משמע מרש"י, כט ט).

בסוף פרשת כי תבוא בין פסוק החתימה של ברית ערבות מואב, לבין פתיחת פרשת נצבים, מופיעה פרשיה קצרה של שמונה פסוקים שאף היא מתארת מעמד ברית. היא נפתחת במלים "ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם", ומסתיימת ב-"ושמרתם את דברי הברית הזאת...".

יש מפרשים הרואים בפרשת ברית זו מעין חזרה וסיכום של ברית ערבות מואב, ויש הרואים בה פתיחה לברית נצבים, אבל מפשוטו של מקרא נראה שזו פרשת ברית העומדת בפני עצמה והיא שונה מזו שקדמה לה ומזו שתבוא אחריה. נעיין בברית זו ובמשמעותה המיוחדת.

בשונה משאר הבריתות של ספר דברים, בברית הזאת אין תוכחה, אין ברכה ואין קללה, אלא רק סיפור תולדות עם ישראל במדבר.

"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם: וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ: לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: וַתָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיֵּצֵא סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ לַמִּלְחָמָה וַנַּכֵּם: וַנִּקַּח אֶת אַרְצָם וַנִּתְּנָהּ לְנַחֲלָה לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשִּׁי: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן:"

פרשת ברית זו עומדת בפני עצמה מפני שהיא מציעה גישה אחרת לברית.

בעוד שהבריתות בכי-תבוא שלפניה ובנצבים שלאחריה מבוססות בעיקר על יראת עונש והבטחת שכר, הברית הזאת מבוססת על הכרת הטוב בלבד. פסוקים אלה מספרים בתמצית את החסדים שעשה ה' עם עם ישראל, מאז יציאת מצרים ועד הגיעם לפתח הארץ, בערבות מואב, בשנת הארבעים. בפסוק האחרון מובעת ציפייה שעם ישראל יכיר טובה לה' על כל החסדים הללו, ומתוך כך ישמרו את הברית איתו.

מן הפסוק "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה" דרשו חז"ל ש"אין אדם עומד על דעתו של רבו עד ארבעים שנה". משמע, שרק עכשיו, בתום ארבעים שנה למפגש של עם ישראל עם ההתגלות האלקית ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני, הם הבשילו להבין ולהפנים את המשמעות של ההתגלות וההנהגה הזאת. רק כעת, אחרי תהליך ממושך של התבגרות, ישנה ציפייה שהם "ישכילו את כל אשר תעשון".

מסתבר שבפרשיה הקצרה הזאת שבין שתי פרשות התוכחה הגדולות, חבויה פנינה מיוחדת. היא מיועדת לבעלי מדרגה, לאלו שיכולים להתעלות מעל התודעה של קיום תורה ומצוות מיראה, לרמה של קיום תורה ומצוות מאהבה ומהבנת הערך העצמי שלהם.

המדרגה הזאת מצריכה "לב לדעת", "עינים לראות" ו"אזנים לשמוע", כלומר רמה גבוהה של ערנות וקשב למציאות הסובבת כדי לזהות בה את הנוכחות האלקית המתמדת ואת השפע והטובה שמושפעת על האדם ועל העם בכל עת. מתוך הכרת הטוב הזאת, יש מי שיצליחו לחוש את המחויבות להתנהג בהתאם לציפיות מאיתנו לשמור את חלקנו בברית.

זו התודעה שאליה הגיע איוב בסוף ספרו. אחרי שלשה סבבים של טענות ומענות על כך שלמרות צדקותו גמל לו ה' בסבל רב, חווה איוב התגלות אלקית והבין, לקראת סוף הספר, שהעמידה בפני ה' גדולה ומשמעותית יותר מן ההתחשבנות של השכר והעונש שהעסיקה אותו כל חייו, ולמולה, מאבדת החשבונאות הזאת את חשיבותה בחייו.

קיימת תופעה מוזרה בעיני, שבה אנשים נמנעים מלהודות בקול על טובה שזכו בה, מחשש ל"עין הרע". כביכול, אם ישמע השטן העומד כל הזמן "על ימינו לשטנו" את דברינו, ימהר להוכיח לנו שיש ביכלתו לעשות רע. זו היתה גישתו של איוב בתחילת הספר. בעת שבניו ובנותיו חוגגים במשתה, הוא משכים בבוקר ומעלה עולות כנגד כולם, כי אמר "אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם". בסופו של דבר החרדות שלו הגשימו את עצמן, והשטן אכן היכה במשפחתו ובו מכה רבה. כאשר פתח את פיו וקילל את יומו, חשף איוב (בפרק ג') שכל חייו התנהלו בצל הפחד שכל מה שיש לו ירד לטמיון, ובמובן מסוים כל צדקותו היתה שלא לשמה, אלא כדי להגן על עצמו ועל משפחתו מפני חרדותיו.

אולם דרכו של איוב אינה הדרך המיטבית בעיני ה'. לכן הוא נאלץ לעבור "סדרת חינוך" שהעלתה אותו למדרגה גבוהה יותר, של עבודה מאהבה.

פרשת הברית המצומצמת שלפנינו אומרת שעל עיניו של האדם להיות פקוחות להכיר בטובה, ולהודות עליה בכל עת. ההודיה המתמדת לה' על חסדיו מעודדות אותנו לעשייה חיובית, לקיום תורה ומצוות, מתוך הכרת הטוב, שמחה והרחבת הלב. "פתיחת פה לשטן" נעשית כאשר אדם חושב ומבטא בפיו את פחדיו וחששותיו, ולא כאשר הוא מודה לה' על הטובה (מועד קטן יח ע"א).

זו היא העבודה העיקרית בראש השנה. עקרונית, אין מזכירים בראש השנה חטאים, ואין עוסקים בעונשיהם, אלא אך ורק בתיאור מלכות ה' וגדולתו ובזיכרון החסדים שגמל עמנו בכל הדורות ואשר הוא גומל עמנו בכל עת, ומתוך כך, מקבלים עול מלכות שמים באהבה. ראש השנה הוא סימן ומורה דרך לכל השנה כולה. את המיומנות לחיים של הכרת הטוב ועבודה מאהבה צריך לשפר ולשכלל כל החיים. מתחילים לחנך לכך מינקות, ואפשר להמשיך, להתפתח ולהתקדם בדרך הזאת עד בלי די.