ליועז הנדל לא היה חסר כלום בטרם נכנס למערכת הפוליטית. משפחה, קריירה, בעל השפעה. טורו בידיעות אחרונות היה אחד הפופולאריים בזמנו.
כשנכנס למערכת הפוליטית הוא היה מכוון מטרה. הבעיות החברתיות בעם; השסעים החברתיים שהלכו ונפערו. אלה זירזו אותו להיכנס למים העכורים ולהתחיל להשפיע מהצד המתכנן ולא רק המסקר.
נכון, הדילוג בין המפלגות בשנתיים האחרונות לא נראה טוב. אבל קצת מרגיז שעיתונאי כנסת מגלגלים עיניים. הם הרי יודעים יותר מכל אחד אחר שבסוף כדי להשקיע ולהשפיע אתה צריך קודם כל לעסוק בפוליטיקה. או בעברית מדוברת: להיות על הגלגל.
כל עוד מדובר היה בפלטפורמות נושקות שהמכנה המשותף שלהם שהם עומדים בקנה אחד עם השקפת עולמו – הוא היה שם. כך עם משה יעלון, כך היה בכחול-לבן, כך עם גדעון סער, כך עם איילת שקד.
בכל צומת שבו היה - הוא השפיע. את התקשורת הישראלית הוא ייעל באמצעות הסיבים האופטיים, הוא ביצע מהפכה בלא מקומות בארץ כשהרחיב את מרחבי הקליטה הסלולארית באמצעות הצבת אנטנות, ובכל הנוגע למאבק על הטלפון הכשר, הוא העניק אפשרות לצעירים חרדיים לבחור. זה אולי אחד ההישגים הכי גדולים שלו במישור האישי. העובדה שרק על זה הוא שילם מחיר כל כך יקר אומרת דרשיני.
השבוע הוא הודיע כי לא יתמודד בבחירות הקרובות. כל עוד נר ההשפעה דלק הוא תיקן, הנר כבה, הוא הלך. הוא לא נלחם על דעת הקהל. הוא לא הינדס אמירות כדי לזכות בעוד שני קולות. אני יועז הנדל על-מלא. זה אני לטוב ולמוטב.
והיה עוד אחד שידע מתי לפרוש. ניר אורבך. בשונה מהנדל, אורבך נאלץ לאורך השנה האחרונה לבלוע הרבה מאד צפרדעים. אולם מה שהיה לנגד עיניו כל הזמן היתה שלימותה של מדינת ישראל ואי דהירתה לכאוס משתולל אחרי ארבע מערכות בחירות כמעט רצופות.
כשם שקיבל שכר על הדרישה כך קיבל שכר על הפרישה.
אורבך היה זה שהביא להחלטה של נפתלי בנט לפזר את הכנסת ולפתוח בישראל דף פוליטי חדש. כשזה יקרה בעוד חודשיים ומפלגות הימין יחלצו את פקקי השמפניה במסיבת הניצחון הוא לא יהיה שם כדי למזוג להם. אך לחתום על שמו את האירוע הוא בהחלט יוכל.
יש להניח שהמערכת הפוליטית עוד תתגעגע לאנשים ערכיים ובעלי עקרונות כמוהם. כך הם, כך עמיתו של הנדל, צבי האוזר, שבשנתיים וחצי השלים אותו והשבוע פרש יחד עמו.
שיהיה להם בהצלחה בחיים האזרחים. אני מאמין שעוד ניפגש.