1. אנחנו פחות יודעים היכן נציגי הציונות הדתית בדברים שאינם קשורים ל'נושאים החמים' כמו זהותה היהודית של המדינה.
אבל ביננו, החיים עצמם - של כולנו - לא פחות חשובים. מוטב שנציגי הציבור ישמיעו את כולם גם בנושאים הכלכליים ויציגו תוכניות שהם יבטיחו להילחם ליישם, עבור כל העם הזה.
רק ככה יש סיכוי להרחיב קהלים: לדבר אל הכיס, אבל לא בצורה שעושים פוליטיקאים מהצד השני של המפה שמקפידים על זה שנדבר כל הזמן על שקל בדלק - ורק לא על הבעיה האמיתית עם האינטרסים הגדולים: דיור.
2. אמנם מחירי הדלק עולים, יורדים ומטלטלים לנו את התחושות. כנ"ל מחירי החשמל, המזון וכל הייתר. בזה התקשורת הכללית מתעסקת - וכתוצאה מכך, גם אנחנו, בתקשורת המגזרית ובפוליטיקה.
משום כך, איננו שמים לב שכל העיסוק האינטנסיבי במחירי מוצרי המטלטלין - הוא הסחת דעת קריטית ממה שהכי משפיע על חיינו: הדיור. הוא - ואין בלתו.
במצב הנוכחי, זה לא ממש משנה אם נשלם עוד חמישים שקלים על מיכל דלק או עוד כמה שקלים בחודש, במצטבר, על מזון.
זה לא מה שיגרום לנו להיחנק, מעבר לתחושת המיאוס המתבקשת. כן, אנחנו יכולים לקנות פחות, בשוטף. להתרגל לוותר על מוצרים מסויימים ולעשות קניות גדולות במקומות זולים. כל הטריקים גלויים וידועים לכולנו.
יש מגוון דרכים לעוסות לחיסכון ושינמוך ההוצאות. שמענו שמענו.
אז למה כואב לנו? כי אין אופק מסיבה אחרת לגמרי: לא מדברים על מה שיפתור את המצב בתכל'ס. השיח (כפי שהוא מוצג בתקשורת ובדברי הפוליטיקאים) - לועס עד דק את המושג 'יוקר המחיה', כאילו מדובר במותג שיש לעלות אותו על דל השפתיים כמה שיותר פעמים.
השיח - קורא לחרמות על מותגי מזון מסויימים.
השיח - מרובה בקישקושים על מחאות שבמצטבר, אולי, יתרמו לנו כמה שקלים שנבזבז מיד רק כדי להירגע מהמאבק.
ריבונו של עולם, אתם אשכרה מאמינים שאם נצליח לחסוך כל חודש 20 שקלים כי לא נקנה מותג טונה מסוים, נגיע לאנחת רווחה כלכלית ויהיה לנו כיף ורגוע?!
3. מופלא בעיניי איך אנחנו הולכים שבי אחרי נותני הטון הפומבי בתקשורת הכללית שם לקחו על עצמם להילחם ביוקר המחיה בעזרת חיסכון של כמה שקלים - כשבתווך עומדת בעיית הדיור החמורה. היא זאת שיוצרת את אפקט הדומינו הרגשי, הכולל סטרס, לחץ, מתח ומריבות - באופן ישיר ועקיף.
דיור - גם אם קצת שכחנו - הוא משהו בסיסי מאוד מאוד שממנו הכל מתחיל. מייסדי המדינה הבינו את זה ואחרי ששיכנו את העולים במעברות, הם הצליחו לארגן להם רכישת בית. אמיתי.
גם אם הדברים לא נוסחו בפרוטוקולים, המניע הקמאי הגורס שכל אדם צריך בית - הוביל את המשק. גם אנשים פשוטים, עם עבודה פשוטה, הצליחו להגיע לבית סביר.
נכון, הם עבדו קשה כדי לחיות, לשלם לימודים לילדים, לשפץ את הבית, אבל מקום להניח את הראש - היה להם.
היום - מחירי הדיור נטולי תקווה עבור צעירים רבים שמסתדרים יפה מאוד עד הרגע שהם משוועים לעזוב את הבית של ההורים.
לפתע, הם מגלים שמשכורת ממוצעת של אדם מן השורה - נשרפת על דיור. שצריך להכניס משכורת עתק כל חודש, בקביעות - רק כדי לא לחזור לבית אבא ואמא. הם נבהלים. הפתרונות הפופולארים שמתרחשים הם כלדהלן: הישארות בבית הורים או עבודה קשה והקפדה על בריחה מתמדת מעול החיים בעזרת אסקפיזם חוויתי - שלא משאיר מקום לחשיבה התפתחותית רגועה.
4. כך נכנסים צעירים למרדף יום יומי חסר פרופורציות וחסר נשימה, בעזרת הלופ: עבודה קשה ואסקפיזם מנחם. אלו לא 'חיים' במובן הרחב של המילה. ממש לא. זאת סחיבה. דור שלם סוחב.
כואב הלב על ביזבוז האנרגיה היפה הזאת. להזכירכם, לא מדובר בצעירים בעלי משפחות. אלא בחבר'ה שבסך הכל ביקשו בגיל 20 ומשהו לצאת לעצמאות ולנשום קצת האוויר שמעבר לשמיכת ההורים החמימה.
פלא שכל אמצעי הבריחה דהיום - שלא מובילים לשום מקום - נצרכים כאילו הם טעם החיים הקסום, למרות שכל הידע המסקרן, הממלא והמספק באמת - נמצא בהישג יד באינטרנט?
צעירים לא מעטים התעייפו עוד לפני שהם התחילו את מסע החיים. קשה להם להתמסד (גם אם הם רוצים). חלקם התייאשו לגמרי מהסיפור של אהבה ומשפחה.
הם לא חלשים. אבל במצב הנוכחי, קשה להם להאמין שהם מסוגלים לנצח את המשחק הזה, איכשהו, בלי להכניס משכורת עתק ולהשתעבד 30 שנים קדימה למשכנתא שאין להם מושג איך לשלם אותה בהתמדה.
5. נהוג להתעלם מכמויות הענק של הצעירים המסתובבים סחור סחור. נהוג להעלים עיין מכך שמשברים זוגיים צומחים - לא פעם - על רקע כלכלי שביסודו עומדת משכורת שהולכת קאפוט על דיור בלבד.
הנטיה היא לכנות את הצעירים הרווקים 'מפונקים' ולהביט בבעלי המשברים ברחמים. נכון, לא כל הרווקים ובעלי המשברים הזוגיים נמצאים באותה סירה. יתכן וחלקם נמצאים בבעיות מ-1001 סיבות אחרות. אבל אין מנוס מלהפנים שכשלאדם מן השורה יש דאגה בסיסית, תמידית, לגבי מקום המגורים שלו - הלחץ הזה רק מרחיק אותו מהאפשרות 'לעבוד על עצמו' ולהשתנות לטובה.
כשאדם רגוע - הוא במיטבו. בטבע שלנו, אנחנו בקטע של להתאמץ בשביל אהבה, זוגיות ומשפחה. רק שמאיפה בדיוק מתחילים? מעבודה מפרכת שלא משאירה מקום לכלום? מלקיחת הלוואה לפתיחת עסק שיש סיכוי שיסגר אחרי שנה וישאיר עוד חובות?
אין ספק, לצד הנפגעים ממשבר הדיור החמור והשלכותיו הישירות והעקיפות - ישנם כאלה ששפר עליהם גורלם. ההורים עזרו, העסק הצליח לפרוח או שהם סבבה יחסית עם העבודה שמכניסה להם משכורת יפה.
הם ממשיכים את הלופ עבור כולם במקום לשנס מותניים ולהביט על אחיהם השרויים בצרה. מטבע הדברים, לא מפריע להם שהמערכת להשגת דיור מקולקלת.
מבחינתם, עולם כמנהגו נוהג. הם הצליחו לעלות על הסירה, אז יאללה - אפשר לדבר על שקל פחות בדלק.
צריך לדבר על משהו, לא?
יקיריי, סוף סוף יש לנו בעיה אוניברסלית אחת שחוצה מגזרים וקהלים (הידד!). אנחנו צריכים להתעסק בה ביחד. אחרת, היא לא תיפתר מעצמה.
אין לנו אלא לאחד כוחות מול בעלי האינטרסים שמרוויחים משהו כלשהו ממשבר הדיור ומספרים לנו ש'ככה זה', בשביל דירה צריך להיות מיליונר ואם אתה לא מיליונר - תאכל קש.
6. לא צריך להיות גאון גדול כדי לשער שהבעיה בדיור הישראלי נובעת מגורמים שלא מאפשרים לפיתרונות ישימים להתרחש. כשרוצים להזיז משהו - הוא זז. אבל הרווחים הפוליטיים והמסחריים - כמו בכל תחום - תוקעים את סירת הדיור במקום. כגודל הרווחים - גודל התקיעות.
ע"פ ההגיון, דירה בישראל צריכה להיות הדבר הכי נגיש, לכל תושב. להיות מיליונר כדי לקנות דירה - זה לא הגיוני.
יש חכמים ממני, אך ברשותכם אפרוש כאן הצעה אחת, בקצרה, שיכולה לעזור: בישראל, יש הרבה שטחים פתוחים (שחלקם מתמלאים במרכזים מסחריים שצצים כל הזמן כפטריות אחרי הגשם).
מספיק לנסוע קצת בפקקים כדי לראות את כמויות השטחים הלא מנוצלים, בכל רחבי הארץ. כדי לתקן את בעיית הדיור החמורה מהשורש ולגדל דור שלם (ולא רק עובדי הייטק) - צריך להנגיש דיור למחירים של 250,000 פחות או יותר.
כן, מחיר שיאפשר לכל צעיר, בכל גיל, לעבוד מספר שנים בהתמדה ולהשיג את הדירה הפשוטה והבסיסית שבה יוכל לאכלס את עצמו, את אהבתו ומשפחתו.
מי שיתקדם כלכלית וירצה לעזוב את המתחם - יצטרך למכור את הדירה המוזלת שלו לצעירים זכאים בלבד, במחיר המקורי בו נרכשה.
תחילה, יש למפות את הארץ לפי אזורים שבהם אפשר לבנות קומפלקסים שבהם יבנו בנייני מגורים גבוהים מאוד.
אני בעד הנגשת דיור עם חצר ופתיחת מגורים בטבע לכולם. אבל כעת, אנחנו נמצאים במצב שבו משבר הדיור זקוק ל'עזרה ראשונה' מיידית. לכן, המטרה היא לייצר כמה שיותר דירות חדשות על כמה שפחות שטח.
הקומפלקסים הללו יבנו בכל אזורי הארץ והמחיר לדירה יהיה במזומן וע"פ קריטריונים מסויימים שיכניסו פנימה רק את אלה שהדיור מהווה עבורם בעיה.
כל זכאי יוכל לרכוש דירה באזור המועדף עליו, ע"פ קריטריונים השייכים למקום בו גדל, מקום העבודה\הלימודים.
7. תוכנית כזאת יכולה לצאת לאור בהצלחה ובמהרה אם יקומו כמה פוליטיקאים ואנשי תקשורת משלנו ויניחו אותה, לכשתקום, על סדר היום, כל הזמן. רק כך הם יצליחו להאדיר את שמם בקרב הציבור הישראלי כולו.
אני מודע לכך שהעיסוק ב'יוקר המחיה' על שלל ענייני המחירים הקטנים יחסית - נמצא בראש סדר העניינים הפופולארים שמושכים קהל. אבל אם אנשי ציבור מעוניינים לעזור לציבור ולא רק לגרום לו 'להתחבר' למשהו - הם צריכים להתעסק בשורש של השורש של הדברים: דיור ברבע מיליון שקלים, לכל המעוניין.
כחלון כבר לא בראש החדשות, אך הוא יזכר לנצח כמי שהפסיק את חגיגות הסלולר המוגזמות והכניס את המחירים לפרופורציה. כמדומני, שהוא היחיד שהצליח ב-20 שנים האחרונות לקבל קרדיט על משהו כלכלי אמיתי שאשכרה חוסך כל שנה אלפי שקלים לאדם.
המטרה הנוכחית היא דיור. רק דיור. שווה לעסוק בנושא. מדובר בקרדיט נצח, לדורות. זה הרבה יותר מהרייטינג שנותן העיסוק החם של שקלים בודדים 'כאן ועכשיו'. זה הרבה יותר מושך מצביעים פוטנציאליים מהעיסוק בנושאים מגזריים.
זה לא סוד שבעלי אינטרסים לא מאפשרים לפתרונות הדיור להתיישם בשטח. בתווך, יש לנו שליחי ציבור עם אומץ לקדם דברים שהם לא תמיד 'פופולאריים' בתקשורת.
מוטב שהאומץ הזה ינותב גם לענייני החיים עצמם הנוגעים לכלל ישראל ולא רק לעניינים 'חמים' הנוגעים לזהות היהודית.
אצלנו במגזין הנוער הדתי "מקום בעולם" - פחות מתעסקים ברעשי הרקע ובמה שמביא רייטינג לכלי התקשורת והמדיה.
ועכשיו מבצע ענק! מגזין מודפס, עם עשרות עמודים, ב-5 שקל בלבד! כולל משלוח עד הבית - לחודשיים הראשוניים!
להזמנת מנוי מודפס עכשיו - לחצו כאן >>