בעוד החגים המשפחתיים כבר כאן, חשוב שנזכור שיש אנשים שבשבילם החגים הללו הם סיוט מתמשך ויש לנו את האפשרות להמתיק להם אותו
עד עכשיו אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול: עמדתי בסוף התפילה בפתח בית הכנסת. רווק ומותש. הצלחתי לסדר לעצמי שלוש ארוחות חוץ מארוחת חג בבוקר שהחלטתי שארוחה זו אוכל בדירה שלי. לבד.
כולם החלו להישפך מבית הכנסת. ואז ראיתי אותם: זוג צעיר. מאוהב. עם עגלת תינוק חדשה ונוצצת. משפחה לתפארת. הסתכלתי עליהם. כל כך רציתי להיות חלק מזה. שיראו אותי. שיזרקו לי עליי קצת מאבקת הקסמים שלהם. אבל הם רק הביטו דרכי והפכו אותי לשקוף. לקונוס. כאילו התמזגתי עם הסביבה.
הבעל דחף את עגלת התינוק וחייך אל אשתו שאמרה לו איזה וורט יפה לכבוד השנה החדשה.
"חג שמח גם לכם" לחשתי להם במרירות. "וגם חג שמח לך אלוהים" הוספתי. לפחות הוא לא יתעלם ממני...
אחר כך הגעתי לדירה שלי, לארוחה היחידה שהשארתי לעצמי וברכתי על החלה. לא תאמינו איזה טעם יש לחלה בדבש שמעורבבת עם דמעות חמות. המתכון הסודי של הרווקות המאוחרת.
אל תתבלבלו. מעולם לא עלה בדעתי לרמוז למישהו מחבריי ומכריי להזמין אותי אליו לשבת או לחג. למעשה בדרך כלל סרבתי להצעות האלו. הכבוד ההונגרי היה חזק מידי. מי אתם אנשים נשואים שתתנשאו עליי?
באמת נדמה לכם שהרווקים והרווקות שחיים נהדר, יש להם עבודות מצוינות והם לא נופלים מאף אחד ישדרו לכם חולשה?
אף אחד לא מינה אותי לדובר של הרווקים והרווקות אבל לפחות לגבי הרווקות שלי אני יכול להגיד בוודאות שאחרי כל משחקי הכבוד כל הזמנה כזו להגיע לארוחה חיממה לי את הלב והבהירה לי שאני לא שקוף.
שיש מישהו שחושב עליי. שרואה ומרגיש את ההתמודדות שלי. שנותן יד. שדואג ששמחת ראש השנה תגיע גם אליי.
כמה שעות אחרי ארוחת הבאסה פגש אותי בגן סאקר חבר נשוי שלא ראיתי כבר שנים. הוא חיבק אותי, איחל לי שנה טובה וממש הכריח אותי לבוא אליו לארוחת ערב שבת. ממש נתן לי את התחושה שאני עושה לו טובה...וטובות כידוע הם סגולה בדוקה לשנה טובה ומתוקה.
אז הגעתי אליו ודיברנו כל הארוחה והשמיים חייכו אליי ולכמה רגעים אפילו שכחתי שאני עדיין חסר...
מה אתם יודעים, מסתבר שאפשר לאכול חלות בדבש גם בלי דמעות
והטעם עדיין מתוק