אחד הרגעים הזכורים ביותר מתחילת המלחמה באוקראינה הוא תיעוד וידאו מצמרר של הרב משה אסמן, רבה של אוקראינה, כשהוא אוחז בספר תורה ומספר לעולם על המצב באנטבקה, כפר פליטים שהקים לפני מספר שנים סמוך לקייב הבירה.
הרב אסמן תועד כשהוא עומד סמוך לארון הקודש בבית הכנסת בכפר, ובדמעות מתחנן בפני העולם והעם הרוסי לפקוח עיניים ולעצור את שפיכות הדמים באוקראינה.
"אני גאה בכך שנפלה בחלקי הזכות להציל אנשים ולהיות בצד האור, ולא בצד ההורגים. שתקתי הרבה זמן, אבל אינני יכול לשתוק עוד. אני לא מפחד למות, לא מפחד להיהרג. מעולם לא חלמתי, בחלומי הגרוע ביותר, שיבוא בחלקי להיהרג מידיה של רוסיה - המקום שבו נולדתי", אמר אז הרב אסמן וזעק: "אני פונה מכאן לרבני רוסיה, ליהודי רוסיה ולציבור הרוסי - תעצרו את המלחמה, מתרחש כאן פשע מלחמה. זכרו - כל אלה שאדישים, כל אלה שמסכימים בשתיקה - או לא בשתיקה - הם שותפים בפשע, בפשע מלחמה, פשע נגד האנושות. ואני לא מדבר איתכם מהטלוויזיה, אני מדבר על מה שאני רואה בעיניי".
הוא אחז בספר התורה והצהיר: "אני עומד עם ספר התורה הזה שנתן לנו הקב"ה, ועם התורה אני אומר לכם - מצטער, אבל אומַר לכם מילים שאמרו אבותינו כשהלכו לבאבי יאר - שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. מילים אלה אומר יהודי לפני מיתתו. אני אחיה. אני רוצה לחיות. אני רוצה לעזור לאנשים. אני לא מפחד למות. ואני יודע, שביחד, אם נלך עם האור - מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. אני מברך אתכם, אנשים שאינם אדישים".
אין לאן לברוח
הרב אסמן זוכר את הרגע הזה כאילו התרחש אתמול. בשיחה מיוחדת לקראת ראש השנה מקייב, שעדיין נתונה בעיצומה של המלחמה, הוא מספר לנו: "אני חושב שזה היה יותר מקריאה לעזרה, זו הייתה זעקה מעומק הלב. היינו מכותרים ומופצצים, עם הנשים והילדים, כולל ילדים רכים בשנים, בהם גם הילדים והנכדים שלי – כולם במקלטים. שמענו כבר מההתחלה על פשעי המלחמה שהרוסים מבצעים בערים כמו בוצ'ה, שממש קרובות אלינו והפכו מאוחר יותר לסמל הטרגדיה, ולא ידענו את נפשנו. האם לשלוח את הילדים בדרך עם סכנה מוחשית שבה עלולים לירות בהם, או להשאיר אותם איתנו כשאנחנו מופצצים וגם כן נמצאים בסכנה גדולה", הוא מתאר את הדילמה ואת חוסר האונים.
איפה תפסה אותך תחילת המלחמה?
"המלחמה תפסה אותי בעיירה אנטבקה שבאזור קייב, שבנינו עבור פליטים יהודים לפני כמה שנים. הרגשתי שמלחמה מתקרבת, אבל עד הרגע האחרון קיוויתי שמשהו יקרה ולא ניכנס למצב מלחמה. הספקתי לקנות הרבה מאוד אספקה של אוכל, הספקנו לערוך שחיטה ענקית ולמלא קונטיינר ענק של שחיטה כשרה, וגם שכרנו אבטחה פרטית חזקה מאוד.
"המלחמה התחילה בחמש לפנות בוקר. התעוררנו מרעשים של הפצצות שכוונו לשדה התעופה בקייב. היו שעות ארוכות של הפצצות, בהתחלה לא ידענו בדיוק מה המצב. תוך שעות אחדות, בבוקר, הצבא הרוסי כבר היה לידנו. הם באו מכמה כיוונים, כבשו עיירות ליד קייב. כוחות גדולים של הצבא, טנקים, מטוסים, מסוקים, ארטילריה - את הכול ראינו כבר ביום הראשון של המלחמה. בימים הראשונים לא ידענו איך להציל אנשים, ורוב מי שביקש מחסה הגיע אלינו לאנטבקה. תוך ימים הגיע המספר למאות רבות. בשלב הזה אין לנו מושג לאן אפשר לכוון אנשים לברוח, כי אנחנו שומעים שהרוסים התקדמו כבר, סגרו על כל האזור ויורים בכל כלי רכב אוקראיני שעובר, כולל באזרחים ובילדים רכים. זו הייתה אי־ודאות נוראית, כי רצינו לסייע למי שרצה להימלט מהאזור לעשות זאת באופן הבטוח ביותר".
מה עושים בשלב הזה? מצד אחד קייב הייתה המטרה של הרוסים, מצד שני הכפר אנטבקה היה חשוף הרבה יותר ובאזור שהופצץ בצורה אינטנסיבית יותר.
"הייתה לנו התלבטות אם לעבור לאנטבקה או להישאר בקייב. באנטבקה היו הרבה יותר הפצצות, אבל המטרה של הרוסים הייתה לכבוש את קייב. הרבה מאוד אזרחים ברחו ושמו פעמיהם לאנטבקה כשהתחלנו לארגן קבוצות ראשונות של פליטים שאובטחו על ידי המשטרה כדי שיוכלו להגיע לגבולות ולעבור למדינות אחרות. המשטרה הייתה מאוד מעודכנת דרך הצבא בדרכים הנכונות להגיע לגבולות וכיצד לעקוף את הרוסים וגם לעבור במחסומים שהציב צבא אוקראינה. בשבועות הראשונים הבאנו את כולם לאנטבקה והוצאנו משם את שיירות הפליטים, אך אחרי השבועות ההם נהיה כבר מסוכן מדי להישאר בכפר בגלל ההפגזות הכבדות, אז חזרנו כולנו לקייב".
ריקודים באמצע המלחמה
הרב אסמן כמעט ולא עזב את אוקראינה במאתיים ימי המלחמה. למעט שתי גיחות קצרות לישראל, הוא נשאר בעיקר על קו קייב-אנטבקה. "לא עזבתי את האזור. אחרי שהעברנו את האנשים האחרונים מאנטבקה בתקופה שהיה מסוכן מאוד, חזרתי עם כולם לקייב וליוויתי את כל מי שהיה זקוק לעזרה או תמיכה. הפעם הראשונה שיצאתי מגבולות המדינה הייתה לכמה ימים לישראל, וזה היה שלושה חודשים אחרי תחילת המלחמה, כשהמצב התייצב, עד כמה שאפשר לומר זאת, כדי להביא את הזעקה שלנו בפני בכירים ישראלים".
קייב עיר גדולה עם עשרות אלפים יהודים. מה הם עושים ברגע האמת?
"נשארו בקייב יהודים רבים, אבל רבבות עזבו. עזרנו לכל מי שאפשר, יהודים ולא יהודים. מי שנזקק, מי שנפצע והיה צריך עזרה. סייענו לפליטים לא רק בקייב, אלא גם למי שברחו בתוך המדינה למערב אוקראינה. העבודה שלנו התפרסה על פני כל אוקראינה. היו גם הרבה מאוד גברים בגיל צבא עד גיל שישים שהוחלט שאסור להם לעזוב את המדינה, ובעוד שסייענו לנשים ולילדים לצאת, הגברים נשארו כאן, לפעמים בלי פרנסה ובלי אגורה ממש, והיו נזקקים לכל דבר. היו מקומות שנזקקו לסיוע של פסיכולוגים לילדים וגם למבוגרים, יש אנשים שהצלחנו לעזור להם בדיור, אחרים היו צריכים תרופות, וכמובן כולם נזקקו לאספקה של מזון".
יש הרבה מאוד רגעים מדאיגים בסיטואציה שהרב מתאר. איך בכל זאת מצד אחד מנהלים חיים יהודיים, ומצד שני מתמודדים עם העומס ההולך וגדל של פליטים והצורך לנסות ולהעביר אותם הלאה?
"באחד הימים שהיה אחד השיאים של הפליטים שנמצאים בו־זמנית יחד איתנו – כ־700 איש חוץ מתושבי אנטבקה הקבועים - הגיעו אנשי צבא והזהירו ש־22 טנקים רוסיים נוסעים שני קילומטרים מאיתנו ואנחנו בעצם המקום היחיד שנשאר להם לעבור בדרך לקייב, לאחר שהאוקראינים פוצצו כמעט את כל הגשרים כדי לעצור את הרוסים.
"חששתי מאוד, כי ידעתי משירותי הצבאי לאיזה נזק יכולים לגרום טנקים שיורים בכינון ישיר, בניגוד לרקטות שלעיתים עוברות מעל ולא פוגעות. ידעתי שבעיירות סביבנו ירו הטנקים ישירות לבתי מגורים ועל ריכוזים אזרחיים. ביקשתי עצה מה' ועלה לי רעיון. ביקשתי מהאנשים, למרות המצב, שנעשה ממש באותם רגעים טקס הנחת אבן הפינה להקמת ישיבה חדשה באנטבקה. לפני המלחמה, כך זכרתי, היה תורם שהבטיח כסף לבניין מפואר לישיבה. ביקשתי מכולם להצטרף, הלכנו לאחד השטחים הפתוחים באנטבקה, עשינו הנחת אבן הפינה עם טקס שכלל שירה וריקודים, ופשוט שכחנו לאורך כל היום מהבשורה הקשה הזו על הטנקים שמתקרבים אלינו".
ומה קרה בסופו של דבר? הטנקים התקרבו לאנטבקה?
"בערב, אחרי שהריקודים והשירים הסתיימו, נזכרתי שוב בטנקים ושאלתי את אנשי הצבא מה לגבי האזהרה שלהם. הם סיפרו שבאופן מפתיע, במהלך היום הטנקים איבדו כיוון, ואז הופצצו על ידי הצבא האוקראיני ולא נותר מהם זכר. זה היה ממש נס".
לצד הסיפור הניסי הזה, היו גם סיפורים שהסתיימו באופן אופטימי פחות. הרב אסמן נזכר במקרה אחד כזה. "אחת מהפליטות שהוצאנו הייתה אישה בת 92 בשם רחל. היא ברחה מהנאצים בשנת 1941, כשהנאצים כבשו את קייב, והצליחה להימלט ברכבת האחרונה, ואחרי המלחמה חזרה לאוקראינה, חייתה שם עם משפחתה והקימה דור חדש. היא נאלצה, בפעם השנייה בחייה, לעזוב את הבית ולברוח מקייב, מאימת הרוסים. הצלחנו להוציא אותה יחד עם בתה והן עברו דרך חתחתים כשהיעד הסופי היה גרמניה. לאחר שבועיים, לצערנו, רחל נפטרה, הלב שלה לא החזיק מעמד במסע. אישה ששרדה את הנאצים, לא הצליחה לשרוד לצערנו את ההימלטות השנייה של חייה".
"על הרבנים ברוסיה יש מסך ברזל"
הרב משה ראובן אסמן נולד בלנינגרד שבברית המועצות. בצעירותו התקרב לחסידות חב"ד, וכבר כבחור צעיר פעל להברחת ספרי יהדות ותפילין ברחבי ברית המועצות. הוא נחקר מספר פעמים על פעילותו אך לא נעצר.
בשנת תשמ"ז קיבל אישור עלייה, ויחד עם אשתו ואמו עלה לישראל. אחרי שלמד בישיבה לעולים מברית המועצות בירושלים נסע לרבי מלובביץ' כדי לקבל ממנו הדרכה. שנים ספורות אחר כך פעל למען ילדי צ'רנוביל שהועלו לישראל, ובשנת 1995 נשלח לקייב בירת אוקראינה על ידי מרכז צעירי אגודת חב"ד בארץ הקודש.
עשור לאחר מכן, פעילותו בקרב יהודי אוקראינה כבר הייתה לשם דבר והוא הוכתר לרבה הראשי של המדינה, ומשמש מאז כאיש קשר של הממשל האוקראיני לכל ענייני היהודים באוקראינה. מוסדות הקהילה באוקראינה כללו בית יתומים, את כפר הפליטים אנטבקה, מוסדות חינוך, בית תמחוי, ישיבה ועוד.
הרב אסמן רשם גם פרק של שירות קרבי בצה"ל, שמקרין על פעילותו עד עצם היום הזה, ובכל הזדמנות שהוא מגיע לארץ הוא נפגש עם חיילים.
נולדת ברוסיה, אתה חי שנים רבות באוקראינה. מה רוצים הרוסים מהאוקראינים? מה המהות של המלחמה?
"אחרי מאתיים ימים של מלחמה מתבררת האמת: הם פשוט רוצים שלא יהיה עם אוקראיני. בהתחלה הם אמרו שאוקראינה היא 'נאצית' והם באים להציל את האזרחים מידי ה'נאצים'. ומה הם עושים? מפציצים ערים כמו מריופול וחרקוב, ערים שהשפה האוקראינית בכלל לא נוכחת בהן, מדברים שם רוסית. הם פוגעים באוכלוסייה אזרחית.
"נשיא אוקראינה הוא יהודי, ראש האופוזיציה היה גם הוא יהודי, והמפלגות הלאומניות באוקראינה לא עברו את אחוז החסימה, אז איזה נאצים יש פה? לרוסים היה קשה מאוד עם הפריחה של אוקראינה אחרי שיצאה מברית המועצות, עם החיבור שלה למערב ולעולם החופשי, והם רוצים להשפיע בכוח שאוקראינה תהיה חלק מהאימפריה הרוסית. הם היו בטוחים שיכבשו את אוקראינה תוך שלושה ימים, אבל העם כאן הצליח לעמוד בזכות האחדות שלו ומסירות הנפש שלו, אוקראינה שרדה והיא נמצאת עכשיו בעמדה מנצחת".
ומה שקורה עכשיו מפתיע אותך? כשאנחנו שומעים שצבא אוקראינה הולך וכובש מחדש שטחים נרחבים במדינה?
"זה לא הפתיע רק אותי, אלא את כל בעלות הברית של אוקראינה - בארצות הברית, באירופה ובכל רחבי העולם. כולם חשבו שאוקראינה תיפול בתוך כמה ימים ובנס זה לא קרה, ואני מאמין שהנס יימשך וזה גם לא יקרה. בימים האחרונים אוקראינה עברה להתקפות - שחררו תוך ימים ספורים שלושת אלפים קילומטרים וממשיכים במתקפה. זה נס גדול והפתעה גדולה".
בתור חסיד חב"ד ורב שנמצא בקשר עם רבנים ושליחים רבים של החסידות בכל רחבי העולם, מעניין לשמוע מהרב אסמן האם שמע מחבריו מרוסיה מאז פרוץ הקרבות. ברוסיה שיח נגד השלטונות הוא בעייתי מאוד, ורבה של מוסקבה, הרב פנחס גולדשמיט, נאלץ לעזוב את המדינה לאחרונה לאחר שהובהר לו שנוכחותו אינה רצויה משום שדיבר בגנות המלחמה נגד אוקראינה.
קיבלת תמיכה מרבנים מרוסיה? הם לא יצאו בלהט להגנת חבריהם שהופצצו באוקראינה.
"שוחחתי עם הרבה רבנים ברוסיה שהתקשרו אליי בצורה דיסקרטית, הם מעודדים אותנו בצורה שקטה, אבל לא יכולים לומר דברים בקול. יש שם הרגשה שמסך הברזל יורד שוב. לפני כמה שבועות התקיימה אספה של כל רבני רוסיה והם החליטו להישאר במדינה עם הקהילות שלהם, אך יש רבנים שנאלצו לעזוב – כמו הרב של מוסקבה – בגלל שדיברו נגד המלחמה. אני לא מתקשר לרבנים ברוסיה כדי לא להפליל אותם. הרוסים עוקבים אחרי כולם ומודעים היטב לעמדה הפרו־אוקראינית החזקה שלי. אני עלול לסכן מישהו אם אצלצל אליו, ואני לא רוצה לעשות זאת.
"יש לי כאן כל הזמן ראיונות בערוצים הזרים ושואלים אותי המון על הקשר עם רבני רוסיה. אני עונה שאנחנו אומנם בסכנה פיזית באוקראינה, אבל ברוחנו אנחנו אנשים חופשיים ויכולים לחשוב ולהגיד מה שאנחנו רוצים – גם אם אנחנו לא אוהבים את הפעילות של הממשלה שלנו. ברוסיה אסור להגיד מה שמנוגד לדעת הקרמלין. עזבתי לפני הרבה שנים את ברית המועצות כי לא הייתי מוכן להשלים עם מצב שבו מישהו יכתיב לי מה להגיד ומה לדבר".
הרב אסמן לא מסתיר את אכזבתו מכך שישראל לא הביעה עמדה נחרצת יותר לגבי המצב בין רוסיה לאוקראינה. "בתור עם ישראל שעבר את השואה אנחנו צריכים לעזור לעם אחר - מה גם שלא מעט יהודים נהרגו וסובלים כאן, וקהילות שלמות נהרסו. אני חושב שזו לא רק מלחמה נגד אוקראינה, אלא נגד כל המדינות החופשיות, אירופה ואמריקה. חשוב לישראל שאוקראינה תהיה חזקה, כי היא בת ברית שלה. מי נשארו בנות ברית של הרוסים? איראן, צפון קוריאה, סוריה והפלשתינים. אוקראינה עשתה עבודה טובה גם מבחינת ישראל, כי הוכח שהצבא הרוסי לא ממש מפחיד כמו שעשו ממנו.
"לדעתי ישראל צריכה לעזור הרבה יותר לאוקראינה, כי האוקראינים מצפים לזה ושואלים על כך. אני מסביר שיש כאן עניינים אסטרטגיים בגבולות ושיש יהודים ברוסיה שצריך לשמור עליהם, אבל כאן מתקשים להבין למה לא מוכרים לאוקראינה אפילו נשק הגנתי כמו מערכת כיפת ברזל. קשה להם מאוד להבין את היחס הזה דווקא ממדינת ישראל", הוא מדגיש.
חבר הכנסת ניר ברקת ביקר אצלכם ממש בשבועיים האחרונים, אבל זה היה ביקור יוצא דופן. למה פוליטיקאים מישראל לא מגיעים לדעתך לאוקראינה? זה המצב הביטחוני?
"הפוליטיקאים לא מגיעים לאוקראינה מסיבה אחרת, לא בגלל ביטחון אלא משום שהם לא רוצים להתערב בין רוסיה לאוקראינה. ניר ברקת אכן ביקר פה באחרונה. מזכיר המדינה האמריקני כבר היה אצלנו, וגם ראש ממשלת פולין ושר החוץ של גרמניה, אבל ישראלים לא הגיעו. מדינת ישראל בחרה צד לא נכון. היא צריכה לבחור בצד הנכון של ההיסטוריה".
אל תגיעו לאומן
לפני כמה חודשים, ביום העצמאות של אוקראינה, עשה הרב אסמן מעשה לא שגרתי. הוא הקליט שיר פטריוטי באוקראינית שהפך במהירות ללהיט לא רק בקרב היהודים אלא גם ברשתות החברתיות הפעילות במדינה. את השיר, ששמו 'אוקראינה, אנחנו איתך', מבצע הרב אסמן יחד עם חיילים בשדה חיטה בקייב, ומשולבים בו קטעים מהפגנות שנערכו ברחבי העולם למען האוקראינים.
איך מתחבר רב חסיד לשיר שהפך להיט אמיתי באוקראינה?
"כל אחד מאיתנו צריך להיות מיוחד" מחייך הרב אסמן. "אני מאוד אוהב לשיר, זה לא השיר הראשון שהקלטתי, בעבר כבר ביצעתי דיסק שלם", הוא מפתיע. "יש באנטבקה סטודיו הקלטה מקצועי ויש לנו מלחין יהודי מקצועי בקהילה, ושיר לפעמים יכול להעביר מסר הרבה יותר חזק מאשר מילים שנאמרות. רציתי לתת את השיר כמתנה למדינה. בהתחלה חשבתי שאתקשה לשיר אותו כי הוא ממש לא בסגנון שלי, אני שר שירים שקטים יותר וזו מוזיקת רוק רועשת. אבל הקלטנו, ובסופו של דבר התגובות היו חזקות מאוד".
נראה שזה שם המשחק של הרב אסמן: להיות לא שגרתי. חוסר השגרתיות הזה קנה לו מקום של כבוד בארצו ומחוצה לה. הוא מקושר היטב הן לתורמים והן לגורמים פוליטיים ונחשב לאישיות אהודה מאוד באוקראינה.
עכשיו הוא עסוק בליקוט שברי המלחמה. "הקהילה שלי בקייב לפני המלחמה מנתה קרוב ל־50,000 איש. מתוכם קשה לי להגיד כמה נשארו, אחרי שהוצאנו לפחות 30,000 בני אדם מחוץ למדינה. העלינו גם הרבה מאוד עולים לארץ ישראל, אם כי היו לצערי גם כמה שחזרו. אני בעד העלייה לארץ ישראל, עודדתי אותה ואמשיך לעודד. לצערי, גם לאירופה הגיעו הרבה מאוד יהודים שניסינו לכוון לארץ הקודש".
ומה מצב המוסדות שלכם?
"רק בקייב הבירה היו לנו חמישה בתי ספר יהודיים, גנים יהודיים, מוסדות רבים. הכול ריק עכשיו. אנחנו מנסים לפתוח עכשיו בית ספר חדש עם מקלט".
איך ייראו תפילות ראש השנה ויום הכיפורים בקייב?
"חוץ מכמות האנשים, לא יהיה שינוי של ממש בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים. אנחנו מארגנים הכול ונתפלל השנה באופן הכי חזק לניצחון ולשקט. אנחנו במצב חדש. כולם נושאים עיניים אל אוקראינה, ואנחנו בתור הקהילה היהודית צריכים להיות חזקים, להתעלות ולשמש דוגמה לכולם. אנחנו צריכים להשפיע בכל יום, בכל דרך, על מיליוני אוקראינים שרואים אותנו דואגים לכולם, כל הזמן".
קראת לחסידים שמגיעים בדרך כלל לאומן לראש השנה להימנע מכך. למה בעצם?
"האזהרה שלי נגעה בעיקר לראש השנה באומן, לא לימים אחרים", הוא מסביר. "מסוכן מאוד שיגיעו לאומן עשרות אלפים בראש השנה. הרי כולם, גם הגויים, יודעים בדיוק מתי מגיעים לשם רבבות. אין שם הגנה רצינית, אין שם מקלטים, והרוסים יכולים לנצל זאת כדי לעשות פרובוקציות ולירות לעבר האזור. אוקראינה לא יכולה לאבטח כמות כזו של אנשים בו־זמנית".
עם הפנים לשנת תשפ"ג, מה אתה מאחל לעצמך וליהודי אוקראינה?
"אני חושב שאנחנו בתקופה של פעמי משיח. אנחנו בשנת השמיטה, וכתוב שבשנה הזו מלחמות מתגברות, ובמוצאי שמיטה בן דוד בא בעזרת ה'. בינתיים אני כאן, המלחמה נמשכת ואנחנו דואגים לקהילה. בשבת שעברה עשינו שבתון לצעירי הקהילה והיו די הרבה אנשים בבית הכנסת, ואני מקווה שהמגמה הזו רק תלך ותגבר, שנחזור לפעילות כפי שהיה לפני המלחמה, ואף הרבה יותר מכך".
***