תופעת אמירת הסליחות ברוב עם הפכה לטרנד של ממש. מין הפנינג של תשובה עם כלי נגינה והפקה ברמה שלא מביישת הפקות שלא מתביישות.
ואין לי משהו נגד זה, אלא שבעוד הסליחות שבין אדם למקום השתדרגו הפקתית, הסליחות שבין אדם לחברו דורכות במקום. ההליכה אל היהודי שבו פגעת לא מלווה עדיין בנגינת גיטרה וקלרינט, ובקשת הסליחה עצמה לא מתבצעת תוך כדי קפיצות במקום וחיבוקים עם עמרם ויוני, החבר'ה שלך מהשכבה.
בקשת הסליחה נותרה מבוישת, מהוססת ולא נעימה. לא סתם אנחנו מסייגים את הנוסח "שנה טובה וסליחה *אם* פגעתי". מי רוצה לבקש סליחה בטעות? רק אם אנחנו בטוחים שטעינו אנחנו מוכנים לעבור את ייסורי הבעת החרטה בפרהסיה.
וגם אני, תאמינו או לא, בסך הכול בנאדם וגם לי קשה כל שנה לבקש סליחה ממי שפגעתי בו. לכן החלטתי השנה לצאת במיזם חדש: אני מתכוון לפרסם בפומבי ובלי להתבייש את רשימת האנשים שבוודאות לא פגעתי בהם. וכך, בדרך האלימינציה, מי ששמו אינו מופיע ברשימה יידע שאני מתנצל מדם ליבי ומתחרט על כל מה שחטאתי לו מיום כיפורים שעבר ועד יום כיפורים זה. באופן זה בקשת סליחה רשמית נעשית מיותרת וציפייה לאחת כזו ממאן דהוא שנפגע, תהיה קטנונית וצרת עין. לא פחות.
אז הנה ללא דיחוי, רשימת האנשים שאני בוודאות לא צריך לבקש מהם סליחה.
חברים של הילדים שלי
חמודים, כשאתם באים לבקר את הילדים שלי תחת קורת הגג שלי, אתם נכנסים רשמית לתחום השיפוט היעקביני. כללי הנימוס וקוד ההתנהגות המקומי מחייבים אתכם, ואני לא מתכוון להתנצל על כך שאני קופץ על ההזדמנות לחנך ילדים שאינם שלי. רוצים ביסקוויט? תיאלצו לומר את המילה בבקשה. מהפכני, אני יודע, אבל ככה זה אצלנו. משוגעים. אגב, גם לשטוף ידיים עם סבון ביציאה מהשירותים זה מנהג שאני מתכוון לאכוף כל עוד אתם ברשות היחיד שלי. מה אתם אומרים? גם הילדים שלי לא מקפידים על זה? אין הכי נמי, בפניהם אני בטח לא צריך להתנצל.
גבאי בית הכנסת
אני לא מרגיש ביטחון להיות חזן במוסף, לא משנה כמה פעמים תבקש ואני לא מתכוון להתנצל על זה. כן, אני אקרא הפטרה בשמחה, אפילו שאני נאלץ לחרטט בכל פעם מחדש את המונח־סגול כי הוא לא הופיע אצלי בהפטרת הבר־מצווה. אבל מוסף מפחיד אותי. יש לי נטייה לברוח למנגינות הלא נכונות ויש סיכוי טוב שאחרי קדושה כולנו נמצא את עצמנו במנחה של שלוש רגלים. אז לא יעזור שאחרי הפטרה תסמן לי "נו, נו" - את המילים יקום פורקן לא תשמע ממני ואני לא מתכוון להתנצל על זה.
אחת מארבע אחיותיי
לצערי אני לא זוכר איזו, אבל ברור לי שעם אחת מהן הייתי בסדר השנה. כנראה אורית, אבל אולי יעל. בטוח לא אביטל.
רופא השיניים שלי
אם אתה קובע לי תור באמצע היום, אתה צריך להניח שאני אגיע אליו עם אי אילו שאריות פיתה עם שוקולד בחניכיים. תגיד תודה שלא היה לי זמן להכין טונה בבוקר.
הקופאית בסופר
אני לא אשם שאין לך עודף ממאתיים ואני לא מתכוון ליפול למניפולציה שאת מפעילה עליי כאילו אני הבעיה. כמו כן אני לא מתנצל על זה שלוקח לי הרבה זמן לארוז את המוצרים בשקיות. כן, אני מבין שיש בנאדם מאחוריי, אני ליטרלי מרגיש את הנשיפות שלו בעורפי. אבל תביני, אני יוצא גרמניה ואם אני לא אסדר את המוצרים בשקיות באופן מאוד מסוים אני עלול להתחיל לפרפר על רצפת המרכול. אז אם יורשה לי לבקש מכל השותפים לטרנזקציה לקחת רגע לנשום ולתת לי לתפעל את האריזות בנחת, הכול יעבור יותר מהר.
חמי
אני לא צריך להתנצל בפני חמי כי זה מה שיפה ביחסים עם החם, הם מנוהלים ברובד שאין בו מימד של עלבון. הקשר הבריא בעולם. רק שני גברים שהתרגלו זה לזה ומקפידים להנהן לסירוגין בדרך למנחה וערבית.
האיש ששוטף את הרצפה במשרד
מה ההיגיון לשטוף את המסדרון בזמן שכולנו במשרד? הרי בכל רגע נתון מישהו צריך לצעוד לשירותים או למכונת הקפה. אז כל פעם שאני רואה שהרצפה בדיוק נשטפה, אני נאלץ לעשות את ההליכה המוזרה הזו בה אני נצמד אל הקיר משל אני צועד לצד תהום במרכז המסדרון, כאילו שבזה אני מציל משהו. תוך כדי אני כמובן ממלמל "סליחה, סליחה" כאילו העובדה שמישהו במשרד הומה אדם מרגיש צורך להתפנות זו איזו התרחשות של אחת למילניום. אז אני לא מתנצל.
(אוקיי, על זה אולי קצת. אבל רק כי אתה מסתכל עליי ככה).
אשתי
חחחחחחחחחחחח. נראה לכם?
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***