מהמלחמה המתמשכת בין רוסיה לאוקראינה דווח לפני מספר חודשים סיפור מעניין. על רקע הכישלונות הרוסיים להתקדם אל תוככי המדינה האוקראינית, ולאחר שנאלצו לסגת אחורה ולשכוח מחלומותיהם על חגיגות ניצחון בקייב, פורסם בכל רחבי העולם על צבא הטרקטורים האוקראיניים, שאף כונה "הצבא החמישי בגודלו בעולם": חקלאים מקומיים שבכלי העבודה המיושנים שלהם התגייסו על מנת לגרור כלי מלחמה רוסיים שננטשו, מהשטח שבו הושארו ושוחררו על ידי הצבא האוקראיני, לטובת שימוש הצבא המקומי או סתם בשביל לקשט את הגינה.
בשטחי ארץ ישראל מתנהלת מלחמת טרקטורים. מהצד האחד, במסגרת תוכנית פיאד להשתלטות על שטחי C, מחלק משרד התחבורה של הרשות הפלשתינית רישיונות לשימוש בטרקטור חינם אין כסף ובאופן המוני לחקלאים פלשתינים - הכול על מנת שיוכלו לעלות על המושב ולהסתער על השטחים הפתוחים, בלי קשר למעמדם החוקי ומתוך רצון לקבוע עובדות בשטח ובמהירות. בבחינת במקום בו תעבור המחרשה יעבור הגבול. ציונות במיטבה, רק הפוך.
המציאות הזאת לא רק גוזלת חבלי ארץ שלמים, אלא מביאה לחיכוכים מסוכנים כאשר הפלשתינים, בגיבוי של אנרכיסטים, מגיעים לשטחים שבהם נמצאים חקלאים ורועי צאן יהודים ותוקפים אותם באלימות. המקרים הללו הולכים וגוברים עד כדי כך שרועה צאן יהודי הותקף בטורייה בפיגוע שהתרחש סמוך לחוות מעון.
מהצד השני נמצאת מדינת ישראל. 125 שנים חגגה לאחרונה הציונות בטקס מפואר בווינה שבאוסטריה. כעת היא צריכה לשאול את עצמה האם ציונות עושים רק בווינה, או גם במרחק חצי שעה נסיעה מתל אביב. מדינת ישראל נותנת ביותר מדי מקרים את התחושה שהיא פחות רואה עין בעין את השליחות והציונות שבעשייה החקלאית ביו"ש ובגולן, בגליל ובנגב, במישור ובהר.
ערב ראש השנה היהודי, עם סיומה של שנת השמיטה, ארץ ישראל קוראת לנו. מזכירה לנו שגם אם טכנולוגיה זה חשוב, האדמה היא הבסיס. היא המקום שבו המשילות נעלמת, והיא המקום שבו צריך להתחיל להשיב אותה. אנחנו מלווים במסגרת ארגון 'השומר יו"ש' את החקלאים. אנחנו רואים אנשים שעזבו הכול, בניגוד לכל היגיון, הלכו בעקבות רגבי האדמה ומרעה הצאן אל שטחי צפון השומרון, גוש עציון, בנימין ודרום הר חברון. נחושים ומלאי תושייה. הלכו לבדם, חלוצים לפני המחנה.
באוקראינה, העומדת בצורה איתנה ומרשימה במלחמה על חייה, החקלאים הפכו סמל לנחישות והתמדה מול כוחות מאיימים, סמל הניצחון שעוד יבוא. מאחורי הפלשתינים נמצאת הרשות הפלשתינית על ענפיה, המגויסת לחלוטין למאבקם, מתוך רצון להשיג ניצחון במאבק מול הציונות ונציגיה עלי אדמות.
גם מדינת ישראל צריכה להתגייס ולעמוד מאחורי החקלאים, להבין שהם חוד החנית ולתת להם את הגב והגיבוי. לא לעכב ולהרוס, להקשות ולהתיש. המאבק של חקלאי לא צריך להיות נגד מדינת ישראל, אלא למען מדינת ישראל. החקלאים ורועי הצאן אומנם רק מבקשים לחיות את חייהם בבטחה, לעבד את אדמתם וליהנות מפרי עמלם, אבל למעשיהם חשיבות לאומית. במקום שבו תעבור המחרשה ייקבע הגבול. אם מדינת ישראל חפצת חיים, היא צריכה להיות נחושה לנצח במלחמת הטרקטורים הזאת.
הכותב הוא מנכ"ל ארגון 'השומר יו"ש'