"זה לא נתפס", מתפעל אליעד ממן, בעל מטע תמרים גדול במושב תומר שבבקעת הירדן. "חברים שלי במושב, מגדלי תמרים גם הם, לא מבינים איך זה יכול להיות. הם עבדו כל השנה כרגיל, ניכשו, טיפלו, האביקו, עשו את כל הפעולות שצריך, כולל השקעה בשיווק, במסחר, בכל התהליך. אני לעומת זאת לא עשיתי כלום, אבל באמת כלום. מבחינה נפשית המטע לא עניין אותי; שמטתי לגמרי ויצאתי לשנת לימוד תורה וחופש. אבל כשהגענו לאחרונה לבדוק את התמרים, התוצאות היו מעבר לכל דמיון: הפירות שגדלו במטע שלי, שלא טופל בכלל מעבר לקיום בסיסי, היו באותה איכות, באותו טעם ובאותו גודל כמו של חבריי שעבדו כל השנה. יצאו לנו ממש פירות משובחים השנה, בלי שנגענו בכלום". פלא נוסף שגילה היה האי־נגיעות בתמרי שנת השמיטה: בשנה רגילה הוא משקיע משאבים רבים כדי למנוע נגיעות בפרי המועד לתולעים, ואילו השנה רוב התמרים שקטף למאכל נתגלו כלא נגועים - ללא מגע יד אדם.
ממן, שליח חב"ד במושב תומר, שנולד וגדל במושב ושב אליו כבן חוזר לאחר שחזר בתשובה, השיג מטרה לא פחות חשובה בעיניו, מעבר לפירות המתוקים שזכה להם. "החקלאים במושב הבינו שזה לא תלוי ב'כוחי ועוצם ידי', יש השגחה. הם רואים בבירור שלא עשיתי שום פעולה והתמרים גדלו כמו אצל מי שעבד. הם מאוד מפרגנים לי".
"המטע לא מעניין אותי"
שנת השמיטה תשפ"ב נאספת בחזרה אל הקרקע להפסקה של שש שנים עד השמיטה הבאה. על רובנו עברה השנה הזו באופן הפחות ייעודי למצווה: שיטוטים בחנויות, איתור השגחות ופתרונות הלכתיים רצויים, דיונים אין־סופיים על אילו ירקות יש או אין ומה איכות הפירות שמתקבלת לפי כל אחד מהמסלולים. רוב הציבור לא זכה לחוות את השמיטה בצורתה האמיתית – פרידה מהקרקע ומהגידולים המושקעים למשך 12 חודשים, נטישה של מקור הפרנסה והשלכת היהב הכלכלי כלפי מעלה בלבד, ומאידך - שאיפת אוויר פסגות של לימוד תורה ומילוי מצברים נפשי ורוחני. ובכל זאת, יש מי שמסכמים כעת את השנה שעברה עליהם בדיוק כפי שתואר לעיל, ובימים אלה הם מנופפים לשלום לשנה משמעותית ונינוחה, אבל בהחלט מאתגרת. שנה שבה שום דבר לא היה בטוח, אבל קרקע בטוחה של השגחה פרטית ריפדה את הדרך המיוחדת שבה בחרו.
עבור ממן זו הפעם הראשונה שהוא חווה שמיטה כהלכתה. כאמור, בגלגולו הקודם לא היה שומר מצוות, אבל בשמונה השנים האחרונות הוא בעל תשובה, חסיד חב"ד. כשחזר למושב הקים משק משלו – מטע של 600 עצי תמר מסוג מג'הול. המטע ממוקם על רצועת הביטחון בין ירדן לישראל, בצפון הבקעה. עד שהסתיימו שנות העורלה ונטע רבעי הספיק ממן ליהנות מפירות המטע רק בשנה החמישית והשישית, ואז הגיעה השמיטה. "לא הייתה כל כך התלבטות", הוא משתף בהחלטה לגבי אופי השמיטה הראשונה בחייו. "היתר מכירה לא בא בחשבון, אוצר בית דין הבנו שזה עניין מאוד מורכב. החלטנו פשוט לשמוט לחלוטין". כשליחי חב"ד בתומר, הם גם ראו בהחלטה הזו מקור לא אכזב ל"הפצות": "חשבנו לחשוף את הציבור דרך זה למצוות השמיטה, ואשתי גם כתבה ספר ילדים על השמיטה", שמעוטר בתמונותיו של ממן וילדיו במטע התמרים.
ואכן, כמיטב המסורת החב"דניקית, מבצע ההפצות של מצוות השמיטה נמצא בימים אלו בעיצומו במשק ממן. בחודש האחרון, התקופה שבה התמרים כבר בשלים וניתנים לגדיד ולאכילה, מזמין ממן באמצעות פרסומים במדיה מבקרים מכל רחבי הארץ לבקר במטע, לשמוע מקרוב על החקלאות שלפני השמיטה וגם זו שבמהלכה. בסיום זוכים המבקרים בצ'ופר המיוחד של שנת השמיטה: גדיד תמרי מג'הול בשרניים כפי היכולת, תחת הכותרת "הפקר". "אני לא משווק את הפירות שלי, הם לא מגיעים לירושלים או לבני ברק, אז אני מזכה את האנשים לבוא לפה", מסביר ממן. "הגיעו בחודש האחרון מאות אנשים מכל הארץ: ירושלים, עפולה, בית שאן ועוד. אנשים מגיעים ליום גדיד מרוכז אחת לשבוע, נפגשים עם מצוות התלויות בארץ ועם המצווה שמתקיימת רק אחת לשבע שנים. התגובות טובות מאוד".
המטע, ששוקק בשבועות אלה מבקרים רבים, סבל מבדידות של ממש רוב חודשי השנה. ממן הגיע בממוצע אחת לשבועיים, רק כדי לבצע טיפולים הכרחיים כמו השקיה וריסוס עשבייה ולוודא שלא נגרמו נזקים. "ימים שלמים לא ירדתי למטע", הוא משתף בעובדה שמי שלא חי את האינטנסיביות החקלאית, לא מבין את הדרמטיות שבה. "נכנסתי למצב תודעתי אחר, כביכול המטע לא מעניין אותי ומה שה' ייתן זה מה שיהיה".
את הזמן הרב שהתפנה הוא מילא באופן אידיאלי: לימוד תורה במגוון מסלולים. פרנסתו נשענה על תמיכה של 'קרן השביעית' ועבודה כמשגיח כשרות, ובעיקר על אמונה וביטחון. "במהלך השנה עשיתי קורס בן מספר חודשים והוסמכתי למשגיח כשרות. חוץ מזה גם למדתי וניגשתי למבחני רבנות". את מסלול הלימוד הזה, אגב, הוא מקווה להמשיך גם בשנה הבאה עד לסיומו, מאחר שהטיפול בעצי התמר נכנס לתרדמה מסוימת בחודשי החורף ואז החקלאי פנוי יותר.
ממן נהנה משנת חופש גם בהיבט המשפחתי: "היה לי הרבה יותר זמן עם האישה והילדים. בשנה רגילה אני יוצא מוקדם בבוקר וחוזר בשקיעה עייף מאוד, יש פחות זמן עם המשפחה". גם במישור הנפשי השמיטה הקנתה לו שלווה: "היו לי הרבה פחות דאגות. עכשיו, למשל, כל השכנים שלי עסוקים בהכנת המטע לשנה הבאה, ואני לא צריך לעשות כלום. כולם חושבים על שינוע ושיווק ופדיון, ואני ברוך ה' לא שם. כל עוד אני בשמיטה, אני מונח שם ולא חושב על כלום".
ההפתעה הגדולה של השנה הייתה תגובתו של אביו. האב המבוגר, חקלאי בעל כרם שמגדל ענבים למאכל, עדיין אינו שומר מצוות, אבל החליט להצטרף לבנו בקיום שמיטה על מלא. "זכיתי שאבי החילוני שמט את הקרקע לחלוטין", הוא מספר בהתרגשות, "ואז הוא אמר לי: כל חקלאי חייב שתהיה לו שנת שמיטה, גם בשביל עצמו וגם בשביל העצים. השמיטה מחזקת את העצים. הכרם של אבי, למשל, נראה עכשיו טוב כפי שמעולם לא נראה. אבא שלי גם נהנה מהשנה הזו, הוא שחרר לגמרי. לא היו לו דאגות והוא לא חשב על כלום. פחות בגלל הציווי האלוקי, יותר מכיוון שהוא ראה שזה דבר טוב".
דגל ענק על החממות החדשות
שרון כהן הפיק הרבה תועלת רוחנית משנת השמיטה שעברה עליו, אבל למעלת צדיק שברכותיו מתקיימות הוא לא פילל להגיע. כהן, בעל חממות לגידול פלפלים אורגניים ביישוב בני נצרים שבחבל חלוצה, הקדיש את שנתו ללימוד תורה. אחד מאפיקי הלימוד היה חברותא לא שגרתית, שזווגה לו על ידי 'קרן השביעית' שתמכה בו ובשאר החקלאים ששמטו את אדמותיהם לחלוטין. הקרן, בעלת הצביון החרדי, חיברה בין כהן המתנחל לחסיד סלונים תושב מאה שערים, סב לנכדים. החברותא כשלעצמה הייתה מסקרנת מאוד, אבל נולדה ממנה הערכה גדולה: החסיד הפנה את מכריו שביקשו ברכות וישועות אל כהן. מבחינתו, חקלאי יהודי ששומר שמיטה כהלכתה בלי הקלות הוא צדיק שראוי להתברך מפיו. כהן המופתע לא היה יכול לסרב, וכשהגיע אליו יהודי מבוגר שביקש ברכה לפקידה של בתו, בירך אותו מעומק הלב. עד כאן הסיפור היה יכול להיכנס בגדרי הריאליה, אבל ההמשך כבר היה מעל הטבע: לא חלף זמן קצר, והיהודי בישר לכהן בהתרגשות כי הבת נפקדה בשעה טובה ומוצלחת.
הניסים פקדו לא רק את מתברכיו של כהן, אלא גם אותו עצמו. החלטתו לשמוט השנה את המשק לחלוטין ולעלות במשך מרבית ימי השבוע ירושלימה אל ישיבת הר המור כדי ללמוד תורה הייתה הימור לא פשוט מבחינה כלכלית. מטה לחמה של המשפחה בת 11 הנפשות היה תלוי על בלימה במשך השנה כולה. כהן ורעייתו סיכמו כי את מחצית השנה הראשונה ינסו לעבור עם הראש מעל המים, ואם המינוסים והחובות יחצו את הקו האדום מבחינתם – ינסה שרון למצוא מקורות פרנסה חלופיים. ואכן, מחצית השנה הראשונה הייתה לא פשוטה, אולם החל מהמחצית השנייה החל כהן לפגוש בניסים בתדירות גבוהה, שהעניקו לו יכולת לשרוד כלכלית. אחד מהם הוא למשל אותן בקשות ברכה שהגיעו לפתחו, שהיו מלוות בסכומי כסף מצד המבקשים, שהעריכו את מסירותו על המצווה.
גם עבור כהן הייתה זו השמיטה הראשונה שבה עזב הכול בצורה מוחלטת. קודם לכן היה תושב נצרים, תלמיד כולל שעבד מעט כסופר סת"ם ומלמד. המפגש שלו עם החקלאות החל רק אחרי הגירוש. "שאלתי אז את הרב טאו לאן ללכת עכשיו, והוא אמר לנו שהמשימה הלאומית היא חלוצה. כשהגענו לחלוצה התחלנו להיכנס לחקלאות מתוך הבנה ששם נמצא העתיד של עם ישראל, בעתיד בזה יעסקו כולם". שלושה שותפים לקחו את כספי הפיצויים והקימו משק לגידול פלפל אורגני שהחל לשגשג. בשתי השמיטות הקודמות הם המשיכו לתפעל את הגידול בהתאם לפתרונות ההלכתיים, שכן החלופה הייתה קריסת המשק ואיתו פגיעה בהתיישבות בחלוצה בכלל, התיישבות שעדיין לא הייתה איתנה מספיק לספוג נזקים כלכליים. השמיטה הזו תפסה את אנשי בני נצרים וחקלאי החבל במצב איתן יותר, מה שאפשר קיום שמיטה לכתחילה עם יכולת לספוג הפסדים. לא כולם בחרו באופציה הזו, אבל כהן בהחלט כן.
כוונתו הראשונית לעלות ללמוד בירושלים נתקלה בבקשתו של רב היישוב כי יישאר ללמוד דווקא בבני נצרים, כך שאנשים יוכלו לחזות במו עיניהם בחקלאי ששומט את אדמתו ועובר לבית המדרש. בתחילה כהן פחות הזדהה עם הרעיון, אבל לאחר תקופה של לימוד ביישוב חלחלה בו ההבנה: "יום אחד הגיע אליי חקלאי ופשוט השתחווה בפניי. הוא אמר לי: 'כל הכבוד, זה עשה לי משהו שאני רואה אותך ככה לומד בשמיטה'. הבנתי מה היה תפקידי". לאחר תקופה שבה מיצה את הלימוד ביישוב עלה ללמוד בישיבת הר המור בירושלים, ובשעות הצהריים כאמור המשיך לחברותא במאה שערים. גם את סדר ערב לא קיפח, ועשה אותו שוב בבית המדרש של הר המור. ההתמסרות ללימוד הייתה מוחלטת: בשל המרחק הגאוגרפי, כהן עזב במשך השנה את הבית במוצאי שבת, נשאר בירושלים ברציפות עד יום רביעי בערב ואז חזר לביתו. בימי חמישי עסק בכתיבת סת"ם לפרנסתו.
"זה ראש אחר לגמרי", הוא מנסה לסכם את שנת החופש והלימוד. "שש שנים לא היה לי זמן ללמוד. אני יוצא מהבית לפנות בוקר וחוזר מאוחר בלילה. בימי שישי הייתי מגיע כמה דקות לפני כניסת שבת. השנה קיבלתי על עצמי בלי נדר לקבל שבת מוקדם לרגל השמיטה, ולהשקיע בלימוד התורה – שני דברים שלא הצלחתי לעשות במסגרת אילוצי הזמן כחקלאי פעיל".
בימים אלו, שוב בהדרכת רבו הרב טאו, הוא משלב בין שני התחומים שבהם עסק בחייו: בא' באלול החל לעבוד כמלמד בתלמוד תורה, ובשאר הזמן הוא כבר בעומק הכנת המשק – במלאכות המותרות כמובן – לקראת השתילה של השנה הבאה. "אני מגיע הביתה גמור, ואשתי כבר מתגעגעת לנחת של השמיטה", הוא מחייך.
את הנחת החממות מחדש כהן ליווה בצעד לאומי מיוחד: הוא רכש בירושלים דגל ישראל ענק שאותו הוא פורש על החממות החדשות. "הכול פה היה מת ועכשיו קם לתחייה", הוא מתאר, "אותי זה מרגש. להתחיל שוב לשתול זו תחיית האומה והדגל מסמל את זה. זה מחיה אותי, זה נותן לי כוח לעבודה, להתחיל כל יום בחמש וחצי בבוקר, מתוך ידיעה שיש באומה גם צד שבונה ולא רק צד שהורס. אנחנו מפתחים את הצד הבריא באומה".
לתגובות: Hagitr72@gmail.com
***