
עם כל הכבוד לממשלת השמד שכיהנה כאן בתשפ"ב ולגלוּת שנכפתה במהלכה על ש"ס ויהדות התורה מהגה השלטון, השנה החולפת תיזכר לרעה בציבור החרדי בעיקר בגלל הסתלקותם של שני גדולי דור בתוך חמישה חודשים. לא הכול פוליטיקה. המנהיגים הבכירים של הזרם הליטאי ושל הספרדים, הרב חיים קנייבסקי וחכם שלום כהן, הלכו לבית עולמם - האחד בשושן פורים והשני בשלהי אב - והותירו אחריהם רבבות יתומים רוחניים. וכשאבא נפטר - כל צרות היומיום נשכחות או מתגמדות. אפילו איווט ליברמן.
החברה הישראלית אומנם נחשפה לשר התורה מבני ברק בעיקר בהקשרים פוליטיים ואקטואליים שטחיים וחולפים, כמו הדרך השנויה במחלוקת שבה הנהיג את עדתו בימי מגפת הקורונה, או בגלל דמותו של הנכד יענקי הדומיננטי שעוררה אצל רבים אי־נוחות וסימני שאלה ביחס לניהול החצר ברחוב רשב"ם. אבל מבחינת הציבור החרדי - ולא רק הליטאי - מדובר היה בצדיק של פעם בדור, שהבלי העולם הזה כולם הם ממנו והלאה.
גם הפרופיל הציבורי־תקשורתי של החכם הספרדי מישיבת פורת יוסף היה גבוה יחסית, בעיקר בזכות תפקידו כמנהיגה הרוחני של ש"ס ובגלל לשונו המשוחררת שפגעה לעיתים בקהלים שלמים. ואף על פי כן הוא "שנא פוליטיקה ותיעב פוליטיקה", כפי שהעיד עליו אחד מבאי ביתו הקרובים לו ביותר, ובסך הכול נקלע לסיטואציה. מפעל חייו היה בראש ובראשונה – וגם באחרונה – הרבצת תורה והעמדת תלמידים הרבה.
קבלה מרצון
גם בחלוף חצי שנה מפטירת הרב קנייבסקי וחודש מלכתו של הרב כהן, עדיין מוקדם לדבר על היום שאחרי, אבל דבר אחד כבר ברור: גם הפעם הדיווחים על קץ עידן המרנים היו מוקדמים מדי. קשה להיזכר מתי בפעם האחרונה נפטר בישראל מנהיג רוחני בכיר בלי שגדולי ה"מומחים לענייני" יתארו את האירוע כנפילת לבנה נוספת מחומת ה"דעת תורה" וכזרז לנטישת אמונת החכמים והציות העיוור לדבריהם. מהרב אלישיב ועד הרב קנייבסקי, מהרב עובדיה ועד חכם שלום – העברת השרביט לוותה תמיד בפרשנויות מלומדות על היחלשות הממשיכים, שבתוך זמן קצר התבררו כבדויות. למרות ירידת הדורות, החברה החרדית נשארה בדרך כלל מאוחדת מאחורי מנהיגיה המתחלפים ומחויבת להם, למעט כמה מקרים יוצאי דופן שבוודאי אינם מעידים על מגמה, ולפעמים - כמו בתקופת הרב קנייבסקי – היא אף התלכדה סביבם יותר מבעבר.
ואכן, גם הפעם נראה שחילופי הדורות בצד הליטאי גרמו לכך שמעמד היורש, הרב גרשון אדלשטיין, רק התחזק ביחס לקודמו. ראשית, משום שאחרי כמה שנים של הנהגה דו־ראשית ופריטטית, הפך ראש ישיבת פוניבז' בן ה־99 למנהיג יחידי ועצמאי, המושל לבדו בכיפה; שנית, בגלל אופיו של הרב אדלשטיין, שבניגוד לרב קנייבסקי קיבל על עצמו את עול הציבור מרצון ולא מאונס, ומאז מפגין משילות ברמה גבוהה ולא מאפשר לעסקנים לתמרן אותו בהתאם לאינטרסים שלהם. מי שמפרש את המשבר הפנימי החריף שפקד את יהדות התורה בשבועות האחרונים כביטוי לוואקום מנהיגותי שנוצר אחרי פטירת שר התורה – טועה, שכן מדובר בעדות דווקא לדומיננטיות ולעוצמה של הרב אדלשטיין: הוא הוביל את המאבק האידיאולוגי נגד לימודי הליבה של חסידות בעלז, לא ויתר לפוליטיקאים שלו, הורה להם ללכת עד הסוף - וניצח. לעומת זאת, ברגע האמת, כאשר המחלוקת הפכה לפרסונלית ועסקה בסדר הרשימה ובחלוקת התפקידים – הוא פקד עליהם להניח את הנשק.
גם באגף הספרדי קשה לדבר על מגמת היחלשות, ובמקומה צפוי דווקא שדרוג במעמד המנהיג הבא. אומנם הרב שלום כהן המנוח היה בקונצנזוס, אך כמי שראה את מקומו בבית המדרש ולא בא במגע יומיומי עם הציבור הרחב, הוא לא הצליח לסחוף אחריו את ההמון. לאחר פטירתו הוכרז הרב שמעון בעדני כנשיא מועצת חכמי התורה, והוא ילווה וידריך את תנועת ש"ס לקראת הבחירות ואחריהן, אבל ההערכה הרווחת היא שאת הנהגת הציבור יירש בסופו של דבר הרב הראשי יצחק יוסף, לאחר סיום תפקידו הממלכתי בקיץ הבא. וכאשר את המושכות תופס בנו של הרב עובדיה, מייסד התנועה, הנחשב גם לממשיך המפעל ההלכתי הכביר של האב, שעוטה אף הוא, כמותו, את גלימת הראשון לציון המסורתית, ושגם דומה לו מאוד מבחינה חיצונית, בסגנון ובדרך ההנהגה, ובהתחשב במשמעות הרגשית של הדבר עבור קהל היעד הסנטימנטלי ובאפקט הצפוי שלו - קשה לדבר על קץ עידן המרנים. אם כבר, על מגמה הפוכה: החזרת עטרה ליושנה.
השמיים לא נפלו
לא הכול זה פוליטיקה, כבר הכרזנו, ובכל זאת - בלעדיה אי אפשר לסכם את שנת החרדים.
אם בראשית תשפ"ב היינו מציעים לש"ס וליהדות התורה שהנזק לבוחריהן יסתכם בסופה פחות או יותר ב"גזירת החד־פעמי" בלבד - הם בוודאי היו חותמים בשתי ידיים ובעיניים עצומות על ההצעה, אולי אפילו מצטרפים בחדווה לממשלת השמד. אבל נראה שהפוליטיקאים החרדים עצמו את העיניים יותר מדי חזק, וכך לא שמו לב שלזעקות השבר שהם ושופרותיהם הרשמיים משמיעים חדשות לבקרים אין קשר למה שמתרחש במציאות. לו היו יוצאים לרגע מהפוזיציה, פוקחים מדי פעם עין אחת ומציצים לעולם, היו מגלים שלא רק נפתלי בנט יודע להפר הבטחות בחירות – גם יריביהם המרים ביותר אכזבו את בוחריהם ולא קיימו את התחייבויותיהם להכות בחרדים. הכול דיבורים.
במקום לסכם את המעט שקרה בשנה החולפת בכל הנוגע ליחסי הדת והמדינה ולרווחת המגזר, אולי מוטב הפעם להפנות זרקור דווקא אל מה שלא קרה בה - למרות השאיפות הגדולות בעניין של חברות הקואליציה, כדי לחדד ולהמחיש את העניין. הנה רשימה חלקית: גם בתשפ"ב תלמידי הישיבות לא חויבו להתגייס לצה"ל, התחבורה הציבורית לא הופעלה בשבת, לישראלים לא ניתנה אפשרות להתחתן בנישואין אזרחיים, לא הייתה התערבות פוליטית במדיניות ההלכתית של בתי הדין לגיור, מתווה הכותל לא קם לתחייה, תקציב הישיבות לא נפגע, סבסוד מעונות היום לילדי אברכים לא נשלל, חוק המרכולים לא בוטל, מוסדות החינוך החרדיים לא חויבו בלימודי ליבה, שיטת הבחירה של הרבנים הראשיים לא שונתה וחרדים לא הובלו במריצות אל פח האשפה. הכול דיבורים.
שנה טובה ומתוקה.
קובי נחשוני הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet ו'ידיעות אחרונות'
לתגובות: [email protected]
***