נפילת ממשלת בנט-לפיד היא ללא צל של ספק אחד האירועים החשובים שהתרחשו השנה, אך קשה לטעון שמדובר באירוע שהפתיע מישהו במדינה. למעשה, למעט שבועות ספורים ופזורים במהלך כהונתה קצרת הימים של הממשלה ה־36, ברוב הזמן הקואליציה התקשתה לתפקד, כך שהכתובת לנפילת הממשלה ולהליכה לבחירות הייתה על הקיר תקופה ארוכה למדי.
תהליך ההתדרדרות הסופי החל עם עזיבתה של יושבת ראש הקואליציה דאז עידית סילמן, שבאמצע פגרת פסח, ובשעת לילה מאוחרת למדי, הודיעה על פרישה מהקואליציה. הסיבה הרשמית לפרישתה של סילמן הייתה דרישתו של שר הבריאות ניצן הורוביץ מבתי החולים לציית להוראת בג"ץ להכניס חמץ לבתי החולים במהלך חג הפסח. סילמן, שהזהירה מראש שתפרוש אם הורוביץ לא ישנה את הנחייתו, מימשה את איומה שבוע וחצי לפני החג.
ההודעה הזו של סילמן הפתיעה רבים בקואליציה באותם ימים. ראש הממשלה דאז בנט זלזל באמירותיה של סילמן, לא העניק לה גיבוי אל מול יושב ראש מרצ באותם ימים, ועקץ אותה שעות ספורות לפני שהתפטרה ופרשה מהקואליציה. גם רבים אחרים בקואליציה סירבו לקחת את איומיה של סילמן ברצינות.
באופוזיציה, לעומת זאת, ידעו היטב על המהלך המתגבש. לא לחינם ראשי המחנה באותם ימים ניהלו קמפיין שלם שעסק ספציפית בסוגיית החמץ, ואף הרחיבו אותו לסוגיית זהותה היהודית של מדינת ישראל. מאוחר יותר התברר שהיה זה במהלך שנתפר היטב תקופה ארוכה.
האירוע הזה סימל יותר מכול את מערך הכוחות בכנסת היוצאת. בזמן שהקואליציה אמורה לשלוט בסדר האירועים, בפועל היא התנהלה באפלה. לעומת זאת, מי שהכתיבו פעם אחר פעם הן את סדר היום במליאה והן רצף האירועים הפוליטיים היו חברי האופוזיציה. כך למשל ידע חבר הכנסת מלכיאלי מש"ס על הצבעה של ג'ידא רינאווי־זועבי נגד חוק הגיוס שעות קודם ההצבעה בקריאה ראשונה, בעוד חבריה למפלגה גילו זאת רק במליאה עצמה.
דוגמאות נוספות לחוסר התפקוד של קואליציית בנט-לפיד צצו שבוע אחר שבוע. האופוזיציה ניצחה בשורה ארוכה למדי של הצבעות על חוקים, בהיקף חסר תקדים ביחס למה שהכרנו עד לשנה החולפת. ברוב המקרים היה מדובר בניצחונות סמליים בלבד, של העברת חוקים של האופוזיציה בקריאה טרומית בכנסת למרות התנגדות הקואליציה, חוקים שנקברו בהמשך עבודת הכנסת.
לצד זאת, היו שורה של חוקים חשובים שהקואליציה ביקשה להעביר וכשלה בהם. בחלק מהמקרים היא הצליחה אחר כך להעביר את החוק, כמו למשל בשינוי שיטת בחירת הדיינים או בחוק הגיוס שרינאווי־זועבי הפילה. בחלק מהמקרים היא נדרשה לעשות שינויים משמעותיים בו ולהגיע להסכמות עם האופוזיציה כדי להעביר אותו, והדוגמה הבולטת לכך היא חוק האזרחות. ובמקרה אחד, המשמעותי ביותר, כישלון הממשלה להעביר חוק הוביל לפיזור הכנסת. הכוונה היא לתקנות יהודה ושומרון, שבעקבות אי־העברתן החליט ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט לפזר את הכנסת.
נתק ממשלה-כנסת
למרות כל ההפסדים הללו, שרק הלכו והתעצמו ככל שהכהונה התקדמה, בממשלה ניסו לשדר עסקים כרגיל. מדי יום שני, במהלך ישיבות הסיעה, טרחו ראשי מפלגות הקואליציה להסביר עד כמה הממשלה מתפקדת למופת. ואז הגיע יום רביעי וחשף את המציאות בפועל. בשבועות ממש קשים לקואליציה, המפלות הגיעו כבר בהצבעות של יום שני - ההצבעות על הצעות הממשלה.
הניתוק בין חברי הממשלה למציאות בכנסת היה מושא לביקורת רבה ומרכזית בקרב חברי הכנסת מהקואליציה. האחרונים דיברו שוב ושוב על ניתוק של ראשי מפלגותיהם מהמציאות. שלל טענות צפו באותן שיחות. בחלקן נשמעה ביקורת קשה על העובדה שרוב חברי הממשלה, שרים וסגני שרים, התפטרו מהכנסת במסגרת החוק הנורווגי, כך שנוצר נתק בין הממשלה לכנסת. טענות נוספות, שהושמעו בעיקר במחוזות מרצ וימינה, עסקו בכך שבעוד שרי המפלגות הללו נהנו ממנעמי השלטון, חברי הכנסת "הפשוטים" נאלצו לספק תשובות למצביעים שלהם, שקיבלו שוב ושוב את התחושה שמפלגותיהם אינן פועלות לפי האג'נדה שלשמה נבחרו. בשורה התחתונה, ככל שעבר הזמן, חברי הכנסת הרגישו יותר ויותר קושי להצביע בעד החלטות הממשלה.
מי שהיו אמורים לנהל את האירוע לא ידעו לעשות זאת. הכוונה כמובן לראשי הממשלה בנט ולפיד. למרות שרוב הקואליציה, ובראשה בנט עצמו, לא ידעו על החלטתה של סילמן לפרוש, היו כאלה שכן ידעו. מדובר בשרים גדעון סער וזאב אלקין, שועלי קרבות פוליטיים ותיקים. הם הזהירו את בנט ולשכתו בצורה מפורשת שסילמן בדרך לפרוש וצריך לעשות מאמצים להשאיר אותה. האמירה שלהם לבנט באותם ימים הייתה חד־משמעית: פרישה של סילמן היא לא עוד משבר לקואליציה, אלא המשבר הכי חמור שיכול להיות.
הסיבה לכך הייתה כפולה: למרות ניסיונות ההגחכה שעברה, סילמן הייתה בורג מרכזי בתפקוד הקואליציה. זה אומנם לא היה נראה אלגנטי במיוחד, ועם שלל טעויות שנבעו מחוסר ניסיון פוליטי, אך בסוף היא הצליחה להחזיק את המשמעת הקואליציונית ברמה מסוימת. לאחר פרישתה, אפילו המעט שהיא הצליחה לספק נעלם.
אך הסיבה העיקרית שבעטיה הזהירו סער ואלקין את בנט מפני פרישת סילמן היא העובדה הבאה: כל עוד סילמן הייתה חלק מהקואליציה, לממשלה היה רוב בכנסת. רוב מזערי של 61, שלא תפקד חלק ניכר מהזמן, אבל עדיין רוב. עם פרישתה הפכה הממשלה לממשלת מיעוט בכנסת, ולמעשה הפכה למשותקת לחלוטין.
שיתוק הכנסת החל עוד הרבה קודם לכן, כאשר פעם אחר פעם הוסרו הצעות החוק הממשלתיות משולחן הכנסת. אך מאז פרישת סילמן, הקואליציה הפסיקה למעשה לתפקד במליאה. סדר היום בימי שני נותר ריק ברוב מוחלט של השבועות, כאשר כל הצעת חוק ממשלתית שעלתה הייתה זקוקה לתמיכתם, או לכל הפחות להימנעותם, של חלקים מהאופוזיציה.
כך נוצר שיתוף הפעולה בין הקואליציה לרשימה המשותפת, שבמהלך כנס הקיץ הפכה לשחקן מרכזי למדי במשחק הפוליטי. מדי שבוע היו חברי הממשלה צריכים להגיע להסכמות מול איימן עודה ובעיקר אחמד טיבי, בשביל שאלה יימנעו ויאפשרו לממשלה לקדם חוקים כלשהם. כשנשאלו על כך שרי הממשלה, ההכחשות היו מוחלטות, אך בקרב חברי הכנסת נשמעה, שוב, מנגינה אחרת. הבולט מכולם היה חבר הכנסת ניר אורבך, שאמר הן לבנט והן לעיתונאים שהתיאומים הללו יובילו אותו לפרוש כמו שסילמן עשתה. בסוף, כשהודיע לבנט שהוא הולך להצביע על פיזור הכנסת, זאת הייתה הסיבה.
להיכנס דרך הסדקים
השיתוק בעבודת הממשלה לא נבע רק מאובדן הרוב בכנסת. סיבה חשובה נוספת הייתה המחלוקות הגדולות, שלא פעם היו בלתי ניתנות לגישור, בין חברי הקואליציה עצמה. פעם אחר פעם נוצרו מחלוקות ענק בין כחול לבן, ישראל ביתנו ומפלגת העבודה, ופעם אחר פעם הודיעו חלקים ממפלגתו של גנץ וממפלגתה של מיכאלי שהם מחרימים את ההצבעות. המשמעות הייתה שאין רוב לקואליציה, והיא נאלצה למשוך את החוקים שלה.
שלוש הדוגמאות הבולטות ביותר היו הפנסיות התקציביות שגנץ ניסה לקדם אך נתקל בסירוב כבד של מפלגת העבודה, רפורמת החקלאות שיזם השר פורר מישראל ביתנו והעלתה את חמתן של שתי המפלגות האחרות, והאירוע האחרון - שליווה את הממשלה עד לנפילתה - היה רפורמת התעריפים שייקרה משמעותית את הנסיעה בפריפריה, והובילה לכך שחבר הכנסת מיכאל ביטון לא הצביע עם הקואליציה. ביטון אף אמר באותם ימים מילים קשות על שרת התחבורה מיכאלי: "אני יושב ראש ועדת הכלכלה, אני עובד עם כל השרים בצמוד. היא הכי גרועה, אי אפשר לדבר איתה".
המחלוקות היו קצה הקרחון של מה שהתנהל בפועל בין חברות הקואליציה השונות. לאורך כל השנה האחרונה, גם כשהאמינו שהקואליציה תחזיק עוד מעמד, ההתנהלות של כל המפלגות דמתה יותר לשנת בחירות ולא לממשלה שנמצאת בשנתה הראשונה בתפקיד.
מי שתרמו להעצמת הסכסוכים הללו היו חברי האופוזיציה, ובדגש על שלושה: יריב לוין ויואב קיש מהליכוד, ואורית סטרוק מהציונות הדתית. השלושה ניהלו את "הוועדה המיוחדת" להפלת הממשלה, שעסקה במיפוי המשברים בקואליציה, בהרחבת הסדקים הקיימים ובניהול קמפיין חד נגד הממשלה. אותה ועדה מיוחדת סימנה גם את חברי הכנסת המתנדנדים בקואליציה. כך ידעו מראש באופוזיציה על המהלך של סילמן, כך ידעו על רינוואי־זועבי, כך ידעו על אורבך. למעשה, כך גם ידעו סער ואלקין על המהלך של סילמן, שכן גם על חברי כנסת בתקווה חדשה הופעלו לחצים דומים מצד האופוזיציה.
הסמל המובהק ביותר לחוסר התפקוד של הממשלה הגיע ממפלגת השלטון, ימינה. היום אנו כבר רואים את התנפצותה לכל עבר, אך גם בימים לפני שהכנסת התפזרה המפלגה לא תפקדה יותר מדי. זה החל בפרישתו של ראש עיריית שדרות אלון דוידי עוד לפני השבעת הכנסת, בזמן שהממשלה היוצאת נבנתה, המשיך בהודעת הפרישה של שיקלי עוד טרם הושבעה הממשלה, ועבר לגל של פרישות מצד מועמדים שלא נכנסו לכנסת ודיברו בפומבי על בגידת המפלגה במצביעיה. סילמן הייתה הבאה בתור, ואז החלה פראנויה שלמה במפלגה. חבר הכנסת יום טוב כלפון הודח המכנסת מחשש שיערוק גם הוא - למרות שהוא היה חבר כנסת נורווגי שטכנית לא היה יכול לעשות זאת. שקד, אורבך וקארה הקימו סיעה בתוך סיעה שפעלה נגד מדיניותו של בנט. ואז הגיעו אירועי הלשכה.
קשה למצוא בהיסטוריה המודרנית של הפוליטיקה הישראלית קריסת לשכה מוחלטת כל כך, ומהירה כל כך, כמו שלשכת בנט קרסה. זה התחיל בדובר המפלגה, עובד פרל, עבר ליועצת המדינית, שמרית מאיר, שגם נתנה ריאיון נרחב ב'ידיעות אחרונות' על כשליו של בנט בניהול מפלגתו. משם זה עבר לראש הסגל טל גן צבי, שליווה את בנט עוד מימיו הראשונים בפוליטיקה, אי אז ב־2013. לאחר מכן פרש גם דוברו המדיני של בנט, מתן סידי, שגם הוא ליווה את ראש הממשלה לשעבר שנים ארוכות.
שנה ושבועיים
אי אפשר לסכם את נפילת הממשלה מבלי לדבר על מפלגת רע"ם. המפלגה האסלאמיסטית שהייתה שותפה לממשלה לראשונה בתולדותיה, לא שיחקה עד הסוף את המשחק הקואליציוני. היא הרבתה להפר את המשמעת הקואליציונית, מה שהוסיף לתסכולם של חברי הכנסת האחרים, תקעה יוזמות בוועדות שבאחריותה, ובדגש על יושב ראש ועדת הפנים וליד טאהא, והשיא הגיע כאשר הודיעה בפסח על הקפאת חברותה בממשלה בעקבות תקיפות שוטרים ישראלים בידי מתפללים ערבים בהר הבית. הקונספט החדש שיצרה - הקפאת חברות בקואליציה - ערער עוד יותר את קואליציית המיעוט שנוצרה שבועיים קודם לכן, עם פרישת סילמן.
למעשה, מי שנכחו בכנסת במהלך שמונת החודשים האחרונים היו יכולים לראות כיצד שבוע אחר שבוע נופלת עוד לבנה במגדל היציבות הקואליציונית. ההבטחות שפיזרו חברי הקואליציה בגאווה לאחר העברת התקציב, על כך שהממשלה תשרוד כהונה מלאה – הבטחות שאפילו חלקים באופוזיציה, במיוחד ביהדות התורה, החלו להאמין בהן - התבררו מהר מאוד כמנותקות מהמציאות.
יום התפטרות הממשלה, זה שסגר את האירוע, תפס את כל הכנסת בהפתעה. האמת היא שלראשונה בכנס הקיץ, היה אמור לעבור על הקואליציה שבוע שקט למדי. בלי הצבעות קריטיות, בלי מחלוקות פומביות, ועם ישיבת אזכרה מיוחדת לחבר הכנסת לשעבר אילן גילאון ז"ל. בישיבות הסיעה, שעות ספורות קודם לכן, עוד דיברו ליברמן ולפיד על כך שהממשלה יציבה ושאין שום חשש לפיזור הכנסת. במקביל, בנט כבר קיבל את ההחלטה להתפטר, ולא טרח להודיע להם על כך. כשנכנסו למליאה כדי להצביע נגד הצעת האי־אמון, לפיד נראה מוטרד למדי, בעוד בנט, לראשונה זה שבועות ארוכים, היה משוחרר ומחויך במליאה. הם ידעו מה המשמעות; הציבור גילה זאת זמן קצר מאוחר יותר.
מי שעוד לא קיבלה הודעה על התפטרות בנט הייתה שותפתו הפוליטית במשך שנים, איילת שקד, שהייתה באותו זמן בביקור מדיני במרוקו. הסכסוך בין שקד לבנט, שבשבוע האחרון הגיע לשיא שלא נראה קודם לכן, החל כבר באותה תקופה.
ממשלת ישראל ה־36 הוקמה תחת הבטחה עיקרית אחת: למנוע בחירות חמישיות, ולמעשה להשיב את היציבות הפוליטית לישראל. למען מטרה זו הפרה מפלגת ימינה כמעט כל הבטחה אחרת שנתנה במהלך הבחירות. בסוף, גם ההבטחה הזו לא קוימה. הממשלה ה־36 הייתה אחת הקצרות בתולדות ישראל - עד להתפזרותה היא כיהנה שנה ושבועיים בלבד. היו כבר ממשלות שכיהנו פרק זמן קצר יותר, אך יחד עם זה, בנט הפך לראש הממשלה שכיהן הכי פחות זמן בתפקיד, כשהוא נוטל את התואר המפוקפק מידיו של אהוד ברק. אם לאחר הבחירות תקום ממשלת ימין, או כל ממשלה שלא בראשות יאיר לפיד, התואר יעבור שוב - הפעם לידיו של ראש הממשלה הנוכחי.
***