שנת תשפ"ב הייתה שנה מדממת ואלימה במיוחד בחברה הערבית בישראל. נכון לזמן כתיבת שורות אלה 123 בני אדם קיפחו את חייהם בנסיבות הקשורות לאלימות ופשיעה בחברה הערבית מתחילת השנה העברית הנוכחית. לשם השוואה, בשנת תשפ"א 114 בני אדם נהרגו בנסיבות אלה, ובשנת תש"פ - 86. נתונים אלה נמסרו לידי 'בשבע' באדיבות ארגון 'יוזמות אברהם' שמנהל מעקב אחר נתוני הפשיעה הערבית במדינת ישראל. עוד נמסר מ'יוזמות אברהם' כי מבין 123 הקורבנות בשנת תשפ"ב, 112 הם אזרחי המדינה ו־11 הם תושבי מזרח ירושלים. 14 מבין כל הקורבנות הם נשים.
עומאר בן הארבע נהרג מכדור תועה כששיחק בגינה
מה שיכול להצביע על תפוצת הנשק הרחבה ביישובים הערביים בארץ הוא העובדה שהרוב המוחלט מבין 123 החללים שגבתה הפשיעה הערבית השנה, 108 בני אדם, נהרגו כתוצאה מירי. ובחלוקה לגילים: עשרה מהקורבנות היו מתחת לגיל 19, ו־50 מהקורבנות היו בני 30-20. הקורבן הצעיר ביותר בתשפ"ב הוא הילד עומאר חוג׳יראת בן הארבע מהיישוב ביר אל־מכסור. עומאר נהרג מכדור תועה בעת ששיחק בגן השעשועים. כתב אישום הוגש נגד צעיר בן 24 מהעיר נצרת באשמה שניסה לפגוע בעובד חברת בנייה מתחרה לזו של משפחתו אך פגע בילד בגן המשחקים. בפילוח לאזורים גאוגרפיים, 25 מההרוגים הם מהערים המעורבות, 42 מהגליל, 33 מהמשולש, 12 מהנגב ו־11, כאמור, הם ממזרח ירושלים, וקשורים יותר למשפחות הפשע ביהודה ושומרון ופחות לעולם הפשע הישראלי.
בבחינת האירועים לאחור, השנה הלועזית 2021 הייתה השנה הקטלנית ביותר אי פעם מבחינת קורבנות פשיעה ואלימות בחברה הערבית, עם 126 נרצחים מתוך 173 קורבנות פשיעה ואלימות בחברה הישראלית כולה. מתחילת שנת 2022 היו כבר 79 נרצחים בחברה הערבית, ולמרבה הצער היד עוד נטויה (לשם השוואה בתקופה המקבילה אשתקד נרצחו בישראל 89 בני אדם).
לגל הפשיעה העכור השוטף את החברה הערבית בשנים האחרונות יש שני מאפיינים השונים זה מזה במהותם. האחד מאפיין פשעי אלימות שעליהם נמנים פשעים כמו רצח על כבוד המשפחה, אלימות בין בני נוער ואלימות בין שכנים, בין קרובי משפחה ובין חמולות. סוג זה של אלימות אינו מאפיין רק את החברה הערבית בישראל, ופשעי רצח של נשים על כך שהמיתו קלון על משפחתן נפוצים ברחבי המזרח התיכון.
הסוג השני של פשעים הוא זה שמאפיין את הפשיעה הערבית במדינת ישראל ואת אוזלת היד וחוסר המשילות מולה: פשעים הקשורים להשתלטות ארגוני פשע על מרקם החיים בחברה הערבית במדינת ישראל. ארגוני הפשע, שבשנים האחרונות מבססים את אחיזתם ברחוב הערבי, למעשה מכתיבים בו את סדר היום כאשר הם משתלטים על עסקים, סוחפים אחריהם צעירים, ובמקרים מסוימים אף משפיעים על הנעשה ברשויות המקומיות. מאפיין נוסף של נגע הפשע המאורגן הפושה בחברה הערבית הוא רצח של תושבים שאינם קשורים לפשע כלל ועיקר אך נמצאים בסביבתם של העבריינים, כמו העיתונאי נידאל אגבארייה שנרצח על פי החשד בעקבות סכסוך של אחיו עם עבריינים באום אל־פחם.
על מנת להיאבק בפשיעה המשתוללת ובאלימות בחברה הערבית הוגשה בתחילת שנת תשפ"ב התוכנית הממשלתית 549. התוכנית מחולקת לשני חלקים. הראשון הוא תוכנית חומש שבמסגרתה יינקטו כמה פעולות, כגון תגבור תחנות משטרה, פעולות מניעתיות של גופים כמו משרד הרווחה ותוכניות חינוכיות של משרד החינוך לאספקת תעסוקה לצעירים חסרי מעש. נוסף על כך כללה התוכנית גם שינויים חוקתיים רבים. חלקה השני של התוכנית הוטל על המשרד לביטחון הפנים, ומטרתו היא הובלת מבצע ממוקד באחריות סגן השר לביטחון פנים יובל סגלוביץ'. המבצע נקרא 'מסלול בטוח' והוא נערך בשילוב כל זרועות החוק. מלכתחילה היה אמור המבצע לארוך חצי שנה, ובינתיים הוארך משכו לשנה. אולם על אף המאמצים הרבים שהושקעו בתוכנית הממשלתית, עדיין מוקדם לקבוע האם היא נחלה הצלחה או כישלון.
אירועי אוקטובר האלימים היו קו פרשת המים
אל נתוני הפשיעה הגדלים בחברה הערבית מצטרף נתון לא פחות ממדהים: ב־20 השנים שבין שנת 1980 לשנת 2000 היו כ־100 רציחות בלבד בחברה הערבית. בכ־20 השנים הבאות, משנת 2000 ועד היום, היו קרוב ל־1,700 נרצחים. מיכאל מילשטיין, ראש הפורום ללימודים פלשתיניים באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן, מסביר ל'בשבע' בעניין זה כי "כאשר אתה מנסה לראות איפה קו פרשת המים שממנו אתה מתחיל לראות נסיקה בסיפור של הפשיעה והאלימות, אתה ממש יכול לציין את שנת 2000 כשנה שממנה מתחילה הגאות בתופעה הזאת. מה שאני טוען הוא שבעקבות אירועי אוקטובר 2000 נוצר שסע ענקי בין החברה הערבית ובין גורמי האכיפה במדינה, שבמסגרתו יש הפניית גב לשיטור בחברה הערבית. יש אמירה של 'אנחנו לא מתחשבים בכם, אתם חלק מכוחות דיכוי'. המשטרה מצידה הקטינה את הנוכחות במגזר הערבי, והתוצר של המתח ההדדי הזה הוא ואקום אדיר שנוצר. מי שנכנס לחלל הריק הן משפחות הפשיעה שפשוט מרגישות בגן עדן בעשרים השנים האחרונות, ואני לא יודע להסביר אחרת, הקפיצה האדירה במספר הקורבנות בעשרים השנים האחרונות היא פשוט בלתי נתפסת".
ההשלכות הפנימיות של השתלטות העבריינים על כל חלקה טובה בציבור הערבי הן ייאוש ואובדן אמון במדינה ובמוסדותיה. בתוך כך יורד באופן ניכר גם אחוז ההצבעה לכנסת בחברה הערבית בישראל. בעניין זה אומר לנו מילשטיין: "אם תסתכל על הנתונים של כמה ילכו להצביע לפי הסקרים הנוכחיים, אנחנו הולכים לדבר על 35 אחוזים. זהו הנתון הכי נמוך אי פעם, וזה נובע גם מהעובדה שניסיון ההשתלבות של רע"ם בממשלה פשוט לא עבד. הדברים שאומרים אנשי הרשימה המשותפת לא נתפסים בעיני רבים בחברה הערבית כחלופה קוסמת. מנגד הם מרגישים שהיהודים סוגרים את שערי המפלגות שלהם בפני הציבור הערבי מכיוון ששום מפלגה לא שמה מועמדים ערביים במקומות ריאליים. האזרח הערבי הממוצע אומר לעצמו: מה אני בכלל צריך את הסיפור הזה של להצביע לכנסת ולהשפיע? אני לא יכול להשפיע".
***