היום בטקס הפרידה קולו נשבר מדמעות - הוא הזכיר את יהודה גואטה ויהודה דימנטמן הי"ד שנפלו תחת כהונתו בשומרון.
מול מאות האנשים שעמדו בטקס הוא ביקש סליחה בדמעות מהמשפחות השכולות שלא הצליח למנוע את הרצח. עד כמה שלא היה לו סיכוי למנוע את מקרי הרצח הללו הוא הרגיש היום אשם. "אולי לא עשיתי מספיק".
אז אחרי השמצות והכפשות בעיתוני השמאל ופציעה קשה שלו עצמו תשמעו רגע מי האיש: כזה הוא צוויג. מפקד שישן שעות בודדות בלילה בתחושה שעשרות אלפי היהודים שמסתובבים תחת אחריות החטיבה בין מאות אלפי ערבים באזור נתונים לאחריותו האישית. אם מישהו מהם נשרט, מבחינתו האשמה היא בו.
הדרכים כולן בחזקת סכנה, כל ואדי בעיניו מועד לנתיב חדירת מחבלים, יד קשה ומדוייקת מול הטרור ויד שומרת על מרקם החיים האזרחי באזור כאילו אין בכלל טרור. שערות לבנות חדשות הגיעו אליו בשנתיים האלו, התקופה המורכבת ביותר ביטחונית ביו"ש ב15 השנה האחרונות ובגזרה המורכבת ביותר.
אבל לו היה חשוב כל הזמן שאנחנו התושבים לא נרגיש בכלל את המלחמה האין סופית שהוא מנהל. כשתחת פיקודו ירו על קבר יוסף הוא קפץ הראשון לחפש את מקורות הירי. קפץ ונפצע מכדור בבטן. למרות הפציעה וכשהוא מדמם הוא המשיך לפקד בשטח עד אחרון היהודים שיצא מהמתחם.
כזה הוא צוויג. מהטובים ביותר שבבניה של הארץ הזו. מהחומר שרק עם ישראל יכול להצמיח.
תודה לאורטל אשתו שלא ראתה אותו כמעט כדי שיוכל לשמור עלינו, לילדים המדהימים שראו את אבא לעיתים רחוקות כי הוא 100% בשמירה על הגזרה.
תודה רועי צוויג! בשם כולנו - תודה.