נצבים היום

רעיון מרכזי המופיע בתחילת פרשה ראה וחוזר שוב ושוב בכל הבריתות הוא היחס הישיר בין מעשיהם של ישראל, לבין הברכה והקללה: "אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם". הרעיון הזה מופיע באופנים שונים ומורחב בפירוט גדול בפרשת התוכחה, והוא ליבה ועיקרה של הברית.

גם בחתימת פרשיות הברית, בסוף פרשת נצבים, מוצגת הברירה הזאת בתמציתיות ובבהירות:

רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע.

לאחר ההסבר שהטוב הוא ההליכה בררכי ה', ושכרו חיים של ברכה בארץ, והרע הוא הליכה אחרי אלהים אחרים, והגמול עליה הוא אבדן ועקירה מן הארץ, חוזרת התורה ומבהירה:

הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ:

לצד העקרון הבסיסי של הגמול, מופיעה בפסוק זה ההנחה היסודית השניה של הברית, המתמצית במילים "ובחרת בחיים". הנחת היסוד היא שיש לאדם ולעם בחירה חופשית לבחור בין הטוב לבין הרע, תוך ידיעת המחיר, התוצאות של הבחירה.

נביאים ופילוסופים, הוגים ומקובלים, בכל הדורות, מאז התנ"ך ועד ימינו, התחבטו בשאלה כיצד יתכן הדבר שבעולם שבו שולט א-ל אחד כל יכול, יש מציאות של חופש בחירה שכביכול אינה בשליטתו. השאלה נשאלת גם מן ההיבט העקרוני, של צמצום כביכול בכל-יכלתו של הא-ל, וגם מן ההיבט המעשי, שנוסח על ידי רבי עקיבא בארבע מילים: "הכל צפוי והרשות נתונה". (אבות ג' טו). כיצד יתכן שה' יודע עתידות ולעתים אף מוסר אותן לנביאים, אם העתיד תלוי בבחירה החופשית של האדם.

כל הדיונים וכל הסברות והרעיונות אינם יכולים לשנות במאומה את הנחת היסוד שמלווה את כל התורה כולה ובמיוחד את פרשיות הברית, כפי שהן נחתמות בפרשתנו – לאדם יש בחירה חופשית, הוא יכול לבחור בטוב או ברע. כפי שאמר אלעזר בן דורדיא בעל התשובה הגדול: "אין הדבר תלוי אלא בי" (עבודה זרה יז א' ועי' הרב שג"ר, זכרון ליום ראשון, עמ' 17-25).

הרמב"ם הרחיב להסביר שלברית יש משמעות רק אם מכירים בקיומה של בחירה חופשית. יש הצדקה לקיומם שכר ועונש רק אם האדם אחראי למעשיו ולבחירותיו. (פרק ה' מהלכות תשובה)

קוראים את פרשת נצבים בשבת שלפני ראש השנה, כהכנה לראש השנה. כשם שעם ישראל התייצבו לפני משה ולפני ה' בערבות מואב "לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם", כך אנו מתייצבים מדי שנה בפני ה' בראש השנה לזכור את הברית ולחדשה (באר מים חיים פרשת נצבים כט יא, אמרי אמת תרס"ו).

תמצית עומק הדין של ראש השנה והתנאי הבסיסי לתשובה בכל השנה ובמיוחד בימים הנוראים ובעשרת ימי תשובה היא ההכרה המלאה שלנו, כיחידים וכעם, בכך שהבחירה בידינו. הפסוקים האחרונים של פרשת נצבים אמורים להדהד באזנינו בהכנה לקראת ראש השנה ובעבודת היום: "ובחרת בחיים"

ר' נחמן מברסלב מחדד את תודעת הבחירה החופשית והאחריות הנובעת ממנה כך:

שמעתי שאיש אחד שאל אותו כיצד הוא הבחירה. השיב לו בפשיטות. שהבחירה היא ביד האדם בפשיטות. אם רוצה עושה. ואם אינו רוצה אינו עושה. ורשמתי זאת. כי הוא נצרך מאד. כי כמה בני אדם נבוכים בזה מאד. מחמת שהם מורגלים במעשיהם ובדרכיהם מנעוריהם מאד. על כן נדמה להם שאין להם בחירה ח"ו. ואינם יכולים לשנות מעשיהם. אבל באמת אינו כן. כי בוודאי יש לכל אדם בחירה תמיד. על כל דבר. וכמו שהוא רוצה עושה. והבן הדברים מאד (ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה קי).

כשמבינים עד הסוף שיש בחירה, מבינים את האחריות המוטלת עלינו לכל מעשינו. ר' נתן מתפעל מהחידוש של ר' נחמן מפני שבאמת הדבר לא פשוט לקיום כפי שהוא נראה. אנשים נוטים להתחמק מאחריות, ולתלות את האשמה בכשלונותיהם ובחטאיהם בזולת ובתירוצים שונים ומשונים. כפי שראינו, ר' נחמן אינו מחדש דבר שאינו כתוב בתורה, החידוש הוא בכך שהוא מחדד את הדברים במלוא בהירותם. במלוא עצמתם. יש תורות ארוכות ומורכבות מאד בליקוטי מוהר"ן המצריכות עיון מעמיק ולימוד ממושך. תורה ק"י היא אחת הקצרות ביותר בספר, ולא קשה בכלל להבין אותה. אבל מאד מאד קשה להפנים אותה עד תום. דומני שהיא קצרה כל כך דווקא כדי להבטיח שהקוראיםוהלומדים לא יתחמקו לעיונים עמוקים ויחמיצו את ההבנה הנוקבת והפנמת המסר הבהיר של התורה הזאת.

תורה אחרת המתחרה בתורה ק"י על תואר התורה הקצרה ביותר בליקוטי מוהר"ן אף היא עוסקת בבחירה:

הבחירה ביד האדם לעשות כרצונו, ואפילו כל הדברים, הכל ביד האיש הישראלי להתנהג הכל כרצונו כבחירתו. כי ביד ישראל, יש בחירה בידם, על כל דבר שבעולם. כי אצל אחרים, יש דברים שהם מוכרחים בהם. אבל אצל איש הישראלי, כל דבר ודבר שהוא עושה, כגון לנסוע לאיזה מקום וכיוצא, יש בו עבודה, ועל כן יש לו בחירה על הכל (ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה נד).

"יש בו עבודה", במובן של עבודת ה': כל מעשה שלנו נבחן כחלק מן המרקם הכללי של עשייתנו בפני ה', ולכן לכל מעשה יש משמעות, לכן הוא כרוך בבחירה וממילא יש לו גם גמול, לטוב ולמוטב. גם בתורה זו אין חידוש בתחכום של הרעיון אלא דווקא בפשטותו, בחדותו, במלאותו.

ראש השנה הוא מועד המוקדש להתבוננות במלכות ה', בהכרה שאנו נצבים כל הזמן בפני ה', ושכל מעשינו נבחנים על בסיס הברית המכוננת את קיומנו כעם וכיחידים בעולם. התודעה הזאת והמחויבות והאחריות הנובעות ממנה אמורות ללוות אותנו בכל יום ויום מחיינו.לכן אנו פותחים ומסיימים כל יום בקבלת עול מלכות שמים, ולכן פותח הרמ"א את חיבורו על השלחן-ערוך במילים "שויתי ה' לנגדי תמיד". שגרת החיים ועומס טרדותיהם משכחות מאתנו את התודעה הזאת, וכמעט שבלתי אפשרי להמצא בתודעה הזאת באופן המתמיד.אבל בראש השנה, "יום הזכרון" אנחנו אמורים לזכור זאת ולשנן זאת,ולמלא את מצברי התודעה עד כמה שאפשר, לכל השנה הבאה עלינו לטובה.

יהי רצון שנזכה כולנו, להבין ולהפנים את משמעותה של מלכות ה' בחיינו, ומתוך כך נזכה שה' יאיר פניו אלינו ויכתבנו ויחתמנו בספר חיים טובים, ברכה ושלום, בשורות טובות, ישועות ונחמות.