כשהילדים שלי מנסים לרמוז לי שאני חופר (לא הרבה, אולי כמה עשרות פעמים ביום), שלא לומר מטיף להם, הם אומרים לי: "כן, אנחנו יודעים. זה בגלל שלא היינו ב־92'".
כי בכל פעם שאנחנו מנהלים דיון פוליטי (כלומר אני זועם על המצב והם מנסים לשנות נושא), הם שואלים למה אני כל כך מתעצבן. ואני לא מתעצבן, באמת שלא. אולי מרים טיפה את הקול. ודופק באגרופים על השולחן. וקורע את המפה לגזרים וזורק כיסאות מהמרפסת (זה נקרא להתעצבן? זה נקרא להתעצבן?!?!?!) אז אני עונה להם: "אני לא מתעצבן, אני פשוט מנסה להגיד לכם שאתם לא מבינים את חומרת המצב. אתם יודעים למה? בגלל שלא הייתם ב־92'".
שלושה מספרים חקוקים אצלי כטראומה שאין לשכוח: 73, 92, 93. האמת היא שיש עוד (למשל 39, 2005 ו־2021), אבל 73-92-93 הם הרלוונטיים לרעיון שאני מנסה להביע פה, אז נתמקד בהם.
מה קרה ב־92'?
ב־1992 הלכתי לקלפי בפעם הראשונה בחיי. יצחק שמיר עמד אז בראש ממשלת ימין של 66 חברי כנסת, אחרי 15 שנים רצופות שבהן הימין היה בשלטון (כולל שש שנים של ממשלת אחדות). מה לא אמרו אז על שמיר. שהוא שקרן, שהוא מושחת, שהוא לא באמת ימני, שהוא לא יודע לשלוט, שהוא רוצה למסור חבלי מולדת לאש"ף. היה אז גל של פיגועי דקירות, ובימין שהתפצל לרסיסי מפלגות קטנות (שרובן באמת לא עברו את אחוז החסימה) אמרו שלא נורא אם יצחק רבין יהיה ראש הממשלה. כי רבין אמין. רבין ביטחוניסט. רבין בחיים לא יעלה על דעתו למסור חלקי מולדת לאש"ף או לכל גורם אחר. הרי הוא בעצמו אמר אז ש"מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל".
אז בסוף רבין ניצח והימין הלך לאופוזיציה. אני זוכר שבמוצאי יום הבחירות, כשחיים יבין עלץ באולפן הטלוויזיה (היה אז רק ערוץ אחד, ילדים. אתם לא יודעים כי לא הייתם ב־92'), אמרתי לעצמי שזה לא כזה נורא. מה יש, הרי גם השמאלנים הם יהודים ציונים שרוצים רק את טובת המדינה, ורבין ביטחוניסט אמין שלא יעלה על הדעת להפקיר את ביטחון ישראל. אפילו יצא לי לדבר אז עם אחד מוותיקי הארץ, בוגר אצ"ל ותש"ח, ואמרתי לו שלא נורא אם הימין ישב קצת באופוזיציה ויהיה קצת פחות שבע ויהיר. "אתה לא יודע מה זה שמאל", אמר לי הרוויזיוניסט הוותיק אז, ביוני 92', "הם סותמים פיות, עושים מהפכות, לא מעניין אותם לא אחדות העם ולא פלורליזם". אבל אני רק גיחכתי וחשבתי שהוא סתם מגזים, כי לא הייתי ב־48'.
פגישה ערבית בתל אביב
אבל כן הייתי ב־1973, שהייתה שנה מאוד טראומטית למדינת ישראל. כלומר עד תשרי (יעני אוקטובר) דווקא היה די סבבה, אבל אז פרצה מלחמת יום הכיפורים עם המחדל הגדול של הקונספציה, אותה תפיסה שאננה שקבעה שלא תפרוץ מלחמה כי הערבים לא יעזו, ואם יעזו הם לא יצליחו לפרוץ את קו בר־לב ולהתקדם לתוך סיני, ואם יצליחו צה"ל יעשה מהם קציצות. לא עזר שראש המוסד הביא ידיעות מוצקות שתהיה מלחמה וגם מלך ירדן התריע. ראש אמ"ן אמר סבירות נמוכה, וראש אמ"ן יודע.
בצהרי יום הכיפורים הסורים תקפו מצפון והמצרים מדרום, וכנראה היו נפגשים בסוף בתל אביב הכבושה לולא רחמיו של הקב"ה וגבורתם הלא תיאמן של חיילי צה"ל. ואני, בתור מי שנולד ב־73' (אמרתי לכם שזאת הייתה שנה טראומטית) וגדל לתוך הטראומה של הקונספציה, מעולם לא הצלחתי להבין איך הם נתנו לזה לקרות. איך לא ראו, איך לא פעלו, איך נקלענו למלחמה איומה שגבתה מאיתנו יותר מ־2,600 הרוגים ואלפי פצועים ונכים וכמעט החריבה את המפעל הציוני.
ואז הגיעה שנת 1993, ורבין הביטחוניסט חתם עם ערפאת על הסכם אוסלו וניהל עם אסד משא ומתן מתקדם על נסיגה ישראלית מרמת הגולן. תוך כמה חודשים נשטפו רחובות ישראל בדם ואש ותמרות עשן. ובכי, המון בכי. המחבלים חיבבו במיוחד אוטובוסים מתפוצצים, אבל גם פיגועי ירי היו עניין שבשגרה. רבין הגיב בנחישות והאשים את הימין בהסתה ובשותפות עם חמאס, כינה את הנרצחים "קורבנות השלום" ולא עצר את התהליך עם אש"ף אפילו לשנייה.
כבר הייתי אז חייל אמיץ (סתם, לא, רק חייל), ואין־ספור מפקדים בכירים נאמו באוזנינו בהתלהבות על קץ המלחמות ונזפו בנו שאנחנו לא מבינים את גודל השעה כי, ובכן, לא היינו ב־73'. רק הם, שלחמו במלחמה הנוראה ההיא, מבינים שמסירת חבלי מולדת תביא את השלום ומה פתאום, הם לא מביעים דעה פוליטית במדים, הם אומרים את המובן מאליו. זה אנחנו שלא מבינים.
האובססיה של הקונספציה
ב־93' הבנתי מה קרה ב־73'. במו עיניי ראיתי אנשים בוגרים, חכמים ונבונים, נצמדים לקונספציה ולא מוכנים לזוז ממנה מילימטר גם כשהיא מתפוצצת להם ישר בפרצוף. וכשאני אומר מתפוצצת אני מתכוון מתפוצצת, במובן הכי מילולי, הכי הרסני, הכי רצחני.
מאז, בכל פעם שמישהו אומר לי בחיוך חצי סלחני חצי לגלגני ש"מה אתה כזה היסטרי, אפשר לחשוב מה כבר יכול לקרות אם השמאל יהיה בשלטון והימין יתייבש קצת באופוזיציה" אני מזכיר לו את 92', השנה שבה החלטנו ששמיר לא מספיק ימני ובתמורה קיבלנו את אוסלו. זה היה בדיוק לפני שלושים שנה (ועוד כמה חודשים), אבל את מחיר השאננות אנחנו משלמים עד היום. בעוד שנה בדיוק נציין יובל למלחמת יום הכיפורים, ושלושים שנה לקונספציה של אוסלו. הלוואי, הלוואי שלא נצטרך לציין גם שנה לקונספציה של בחירות 22' שביססו את שלטון גוש השמאל והמפלגות הערביות, אחרי שהם קיבלו אותו על מגש של בנט.
כי בשנת 2022 שוב נשמעות הזמירות של 1992, והאמת היא שאנחנו שומעים אותן עוד מאמצע 2021: נתניהו לא מספיק ימני. איילת מאוד ימנית. סער ואלקין ישמרו על האינטרסים של המחנה הלאומי. מדינה פלשתינית ירדה מהפרק. גנץ נפגש עם אבו מאזן רק בשביל תיאום ביטחוני. לפיד סתם מדבר. השמאל לא יחזור על הטעות של אוסלו. אל תדאג אבא, יש לי מפתח, אני לא אגלה בשתיים בלילה שזה לא המפתח הנכון. בעצם המשפט האחרון קשור לקונספציה אחרת.
אז הילדים שלי מסתלבטים עליי שיש לי אובססיה לקונספציה ולא מבינים למה אני נטרף מאנשי ימין שאומרים שהם לא מתכוונים להצביע "כי זה ממילא לא משנה שום דבר".
טוב, הם לא היו ב־92'.
לתגובות: [email protected]
***