כשהממלכתי הופך לממלוכי

א. שולחן המטכ"ל

פעמים שליד שולחן המטכ"ל אין אף חובש כיפה אחד, מה שזכה לביקורת נוקבת מפי אלוף (במיל') עוזי דיין לפני כמה שנים. לעיתים יהיו בודדים, בלי שום פרופורציה למספר הקצינים עד הדרגות הבכירות. גם ברשימת תתי־אלופים מקומנו זניח, וכשקצין דתי מגיע לדרגת אל"מ הוא צריך על פי רוב לתכנן כבר את מועד הפרישה. זאת בעוד מקביליו ואף צעירים ממנו ופעמים רבות פחות מוכשרים ממנו עוקפים אותו. "המקרה לא יתמיד", כלשון מהר"ל מפראג. לא קשה לזהות גם איך "מחפשים" קצינים דתיים בכירים ומנסים לעצור את קידומם על זוטות. יש טוענים כי לעיתים אפילו תופרים להם תיק שקרי (לא אפרט שמות, כדי לא לפגוע. אני סומך על הקוראים שזוכרים או שיבדקו בגוגל).

לא זו בלבד. דווקא את כבודם של חיילינו המתנדבים ליחידות הקרביות רומסים באילוץ לשמוע זמרת נשים נגד מצפונם ההלכתי והמוסרי. ההשתתפות בטקסים שיש בהם זמרת נשים הפכה לאבן בוחן של החייל הדתי לקבלת דרגות קצונה או לסיום קורס טיס! לעיתים פיקוד על יחידות מעורבות של בנים ובנות, שיש בהן בעיות הלכתיות רבות, הופך גם הוא להיות מבחן קידום. נוספה על זה הגדרת "הופעה חיילית", דווקא בלי זקן, כשלעיתים מענישים חיילים שאינם מוכנים לגלח אותו. זו יריקה בפרצופו של החייל הדתי, עם זקן או בלעדיו.

הלב מתפלץ לנוכח ההשוואה בין האטימות הזאת ובין הרגישות שהצבא מגלה כלפי חיילים בני דתות אחרות, ובשנים האחרונות אף דורש מחייליו שלא לאכול לעיני המוסלמים העוברים במחסומים בימי צום הרמדאן.

ב. שובו של הפוליטרוק

אחד מראשי המכינות המפורסמים אמר לי לפני יותר מעשור שמספר העבירות שחייל דתי עובר בזמן שירותו איננו קטן, והוא פועל לצמצום התופעה. לצערי, נראה שלא נחל הצלחה גדולה. אינני סבור שחייבים מסגרות דתיות לכול, למרות שהראי"ה קוק הורה לאנשי ההגנה הדתיים להקים יחידה עצמאית כדי שיוכלו לשמור מצוות. אפשר לשרת ביחידות משותפות של דתיים וחילונים, ובלבד שיהיה ברור מראש מה הכללים ואיך מתפקדים. במקומות רבים זה עבד וגם עובד יפה, מתוך הבנה וכבוד הדדי של המפקדים בשטח. לו התפיסה הממלכתית הייתה מיושמת באמת, אפשר היה בכל צה"ל לאכול מאותו מסטינג. אך דווקא הצמרת הצה"לית מובילה בשנים האחרונות מסלול התנגשות וכפייה אנטי־דתית, תוך רמיסת הכשרות, הצניעות והשבת.

חמור מכך, הצבא מנצל את הממלכתיות, הכביכול אובייקטיבית, כדי לחנך מחדש את חייליו. גם להתנהלות זו של הצבא יש שורשים בראשית ימיה של המדינה. בסוף שנת 1950, בזמן המשבר הפוליטי בנושא הכפייה האנטי־דתית, אמר חבר הכנסת זרח ורהפטיג: "הצבא נעשה המסננת לכל הנוער במדינת ישראל... רצונו של הצבא וגם רצונו של שר הביטחון הוא שהצבא יהפוך לכוח המחנך לנוער של מדינת ישראל" (עלי גשר צר, צבי צמרת, עמ' 163). למעשה, תפקיד הפוליטרוק (נציג המפלגה הסובייטית, אשר ליווה את המפקדים בכל הצבא והיה אחראי על הטבעת האידאולוגיה הקומוניסטית בקרב החיילים) הועתק לתוך צה"ל.

כאז כן היום, הפוליטרוקים בעלי כוח רב, ולמעשה מנהלים את הצבא. בראש הפירמידה הזאת עומדת היוהל"ם, כשמאחוריה ארגונים פרוגרסיביים אזרחיים ועיתונות נשכנית.

הזרוע המרכזית לשינוי הצבא בכסות ממלכתית היא חיל החינוך, שמקדם בעקביות ימי עיון וסמינרים רפורמיים וליברליים לכל החיילים והמפקדים. גם הפרויקט שנקרא תרבות יום א' מכיל הרבה נושאים כאלה במסווה או באופן ישיר. זהו חינוך בפקודה בסגנון סיני־קומוניסטי. קצין דתי שלא מתיישר לפי רוח זו – מסומן, ונפסל מלהתקדם לדרגות הבכירות. בה בעת ובמקביל, מסע ההפחדה נגד "הדתה" רוקן את יכולתה של הרבנות הצבאית להנחיל ערכי יהדות אפילו לחיילים רבים המעוניינים בכך (לא "בפקודה"...).

השיא, או מוטב לומר, השפל, של הפיכת הצבא לכלי חינוך מחדש בא לידי ביטוי באופן הנורא שבו נשלחו חיילי צה"ל, מעוטרים בסמלי דגל המדינה – לבוש חסר תקדים – להחריב יישובים של הכיפות הסרוגות, כדי "ללמד אותם לקח" כפי שהסביר ראש הממשלה לפיד.

ג. הממלוכים החדשים

מדי פעם נשמעים בקרבנו קולות הטוענים כי שיקוליו של הצבא בקידום קצינים הם רק מקצועיים. מישהו באמת חושב שיש איזו נוסחה אובייקטיבית שגורמת לכך שיותר משבעים שנה לא יצא אפילו במקרה שיש רמטכ"ל דתי אחד? אפילו לא סגן רמטכ"ל? רמטכ"ל יכול להיות אתאיסט, פרוגרסיבי, שמאל ושמאל קיצוני (כפי שהם מגלים לנו לאחר שפשטו את המדים) ורק לא דתי?

אלא שכל זה יכול להתרחש רק כשהתפיסה הממלכתית שלנו הפכה בעצם לתפיסה ממלוכית. הממלוכים היו חיילים־עבדים שנשבו במרכז אסיה החל מן המאה התשיעית למניינם. הם אומנו להיות חיילים ממושמעים ולוחמים מצוינים לאדוניהם הח'ליפים המוסלמים של בית עבאס. רק לאחר כ־400 שנה הפנימו את כוחם ותפסו את השלטון.

אם חפצי חיים אנחנו עלינו להשתחרר מהר מהתפיסה הממלוכית הכנועה ונמוכת הרוח. נקודת המפנה תבוא כשנבהיר לעצמנו ולהנהגת הצבא והמדינה כי לא עוד. הכיפה לראשו של הסמל תישאר עד שיהיה רמטכ"ל.

בנוסף לכך יש לבטל את חיל החינוך, שאינו קיים בשום צבא בעולם. יש לבטל את תפקידי הפוליטרוקים השונים, להפסיק את הקשר עם הארגונים החוץ־צבאיים ולא להתרשם מההתקפות.

מכאן והלאה יש להפוך את הצבא להיות כוח לוחם באויב, בלי יומרות חינוכיות, תוך שותפות אמת של דתיים, מסורתיים וחילונים בכל הדרגות. שותפות זו, אשר מכבדת את התורה והלכותיה, היא הבסיס לניצחון - "כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך, והיה מחניך קדוש".

***