סליחות
ימי סליחות, ואני מדלג מסליחות אשכנזיות לסליחות ספרדיות, לך תדע מאיפה תבוא לך המחילה. בבית הכנסת האשכנזי אני מכיר כמעט את כולם. ועמך כולם דתיים. בבית הכנסת הספרדי חצי מהנוכחים אינם מבאי בית הכנסת בשאר ימים. המנגינות שגורות על פיהם, והם שרים בהתלהבות עצומה "בן אדם מה לך נרדם", "אדון הסליחות" ו"אתאנו לחלות פניך". ובכל שנה אני משתומם מחדש על האנשים הללו שבית הכנסת הוא ביתם בחצות ליל, שמזכירים לעצמם וגם לנו לאן הלב שלהם שייך כל השנה. יש דורשים לגנאי, אני יודע, כי הנה, אפשר לומר סליחות ולהיעלם לשנה שלמה, עד אלול הבא. ויש דורשים לשבח, איך החוט נמשך ונמשך ולעולם לא ניתק. ליבי אומר לי שהלכה כמשבחים, בוודאי עכשיו, בעשרת ימי תשובה, לא עונה טובה לדרוש לגנאי.
ועמך כולם צדיקים
בדרכי מן הבית לתפילות מנחה ונעילה ביום כיפור עברתי ליד שני ילדים, אולי אחים, שניהם עמדו ליד האופניים שלהם ועסקו בעיצומו של יום. הבוגר הסביר לצעיר איך מעבירים הילוכים בלי שתיפול השרשרת. הצעיר אמר לו שהוא כבר יודע, הוא אפילו יודע להחליף שרשרת אם תיפול, הוא אפילו יודע לרכוב על גלגל אחד. הוא רק לא יודע שעוד מעט ישירו בבית הכנסת הסמוך "א־ל נורא עלילה", חשבתי לעצמי, העלילה תגיע לסיומה בלעדיו, חבל. פתאום מהרחוב הסמוך הגיחה מכונית. תגיד לי, אתה לא יהודי? צעק הצעיר לעבר המכונית וחסם את דרכה עם אופניו. מה אתה צועק? היסה אותו הבוגר וגרר אותו הצידה. זה בטוח יולדת. יהודי לא נוסע בכיפור. שניהם נסעו משם. מי יודע לאן.
טבק
הרגעים הללו שבהם עובר אחד המתפללים ומחלק אבקת טבק, מספרים את כל הסיפור. הגוף כבר איננו, אין לחם, אין מים. עכשיו יש רק מישהי אחת שמתפקדת, הנשמה, רק לה מותר לקבל את שלה. איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו? זה הריח. והגוף? הגוף מתעטש. גדול עליו. זה מעבר ליכולתו, זה כבר לא העולם שלו.
קידוש לבנה
הרגעים האחרונים של נעילה מזכירים לי את הסיבוב האחרון של אצני מרתון שנכנסים לאצטדיון. הגוף כבר קורס, אינו יכול לשאת, אינו יכול לרוץ, אבל הוא רץ. אלה כבר לא השרירים, אולי אפילו לא הראש. הוא כבר איבד כל כך הרבה נוזלים, אין לו כוח לפקד על הרגליים. זו כבר הנפש שרצה. לא הגוף. זו הנפש שלא מוכנה לוותר, כי אם הגענו עד לכאן, חייבים לחצות את קו הסיום. וקריאות העידוד של הקהל בטח כבר לא נכנסות באוזניים. גם הן כבר איבדו את כוחן. אבל הנפש - היא מקבלת מהכפיים זריקת מרץ אחרונה, ועל אדי תקווה אחרונים מגיע האצן אל קו הסיום. ומה היה קורה אם רגע אחרי שחצה את הקו, לפני שנאסף אל איש הצוות שממתין לו שם עם המגבת והמים, היה מכריז הכרוז "קידוש לבנה"? אפילו הנפש הייתה קורסת. בשביל זה צריך נשמה.
שעיר לעזאזל
הנה הסיפור המוכר במילים אחרות:
כל כך דומים. בני אותו הגיל, אותו המראה, אותם הכישרונות. ותוכנית אלוקית סודית תחרוץ את גורלם. רק הוא יודע מה מסתתר מאחורי הדמיון החיצוני. האחד לה', השני לעזאזל. האחד לא יודע את נפשו, איך מכולם נבחר הוא להיכנס כך פנימה, דווקא הוא. השני ודאי מפטיר "לעזאזל", איך נשלח כך לארץ גזרה. ואינו יודע שהוא הוא, המרוחק, המושלך, הבן המקופח – דווקא הוא, כפרה עליו, דווקא הוא הנבחר. בו, רק בו, תלויה הכפרה. שעיר המשתלח מכפר כל עבירות שבתורה, קלות וחמורות. למה דווקא ככה? שאלה.
עפר לרגליה
פעם באה אליי אישה זקנה מאוד, ביקשה לעשות התרת נדרים. כשהייתה צעירה קיבלה על עצמה לעמוד כל התפילה ובמשך כל קריאת התורה, בשבת ובחול. שישים וחמש שנים עמדה בזה. עכשיו, בשנות השמונים לחייה, רגליה כבר מתקשות. היא לא מתחרטת, הסבירה, אבל היא כבר לא יכולה. הרגליים מלאות בצקות. כבר שנתיים היא נשענת כדי לא להתיר את הנדר. עכשיו גם הגב כואב. ביקשה שנסדר בית דין להתרת נדרים, היא יכולה להביא אישור מרופא אם צריך. אין צורך, אמרתי לה, הלוואי הייתה לי יראת השמיים שלך. אמרה את נוסח ההתרה הספרדי הארוך, הוסיפה מה שהוסיפה והתרנו לה.
ערב יום כיפור שעבר חזרה אליי. ביקשה שנתיר לה שוב.
אמרתי לה: כבר התרנו.
אמרה: לא התרנו תפילת נעילה.
אמרתי: התרנו כל התפילות.
אמרה: חס ושלום, כשביקשתי לא העליתי על דעתי לשבת בתפילת נעילה. אתה יודע מה זה לשבת בנעילה? שאלה אותי, ומיהרה לענות: זה כמו לשבת כשאבא שלך עומד ומברך אותך. לא חשבתי להתיר נעילה.
עכשיו היא לא יכולה לעמוד אפילו בנעילה. ביקשה התרה. אם צריך, היא תביא אישור מרופא. מה שצריך.
ריבונו של עולם, עם כאלה אנשים, מה עוד צריך?
יום הולדת
חבר סיפר לי בהתלהבות שהשנה יום ההולדת של אשתו יוצא ביום כיפור. גם לאשתי יש יום הולדת ביום כיפור, אמרתי לו. מה, גם היא חמישי לעשירי? התלהב. לא, היא פשוט יום כיפור, אמרתי. לא הבין, אבל המשיך להתלהב: איזה מיוחד זה להיוולד לפעמים ביום כיפור, אה? מיוחד, הסכמתי.
הכי מיוחד זה להיוולד בכל יום כיפור, חשבתי לעצמי. לא אמרתי.
סליחה
בגיליון הבא אני משלים שנת כתיבה ב'בשבע'. בצד תודה שאני חייב לאנשי העיתון שנתנו בי אמון לכתוב, ותודה לקוראים השקטים ולאלו שמגיבים, אני מן הסתם גם חייב התנצלות. ברור לי שפה ושם מילותיי עשו את הדרך שלא לשמה שיגרתי אותן. פגעו, עלבו, הכאיבו. סליחה מעומק לב. באמת כוונתי לטובה, אבל ברור לי שחטאתי וציערתי. סליחה, סליחה. ומי שחש כך אישית, אנא יכתוב לי למייל ואתנצל באופן אישי.
שנה טובה וחתימה טובה.
לתגובות: liorangelman@gmail.com
***
