סופרי הדור הקודם, אלה שבישרו את תחיית הספרות היהודית, חינכו אותנו לדמיין את היהודי הגלותי ואת הטרדות הממלאות את יומו באופן עקבי וחד־ממדי. קריאה בסיפורי שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ, עגנון, בשביס־זינגר או חיים הזז מטביעה את הקורא באפלולית אין־סופית של עוני לפנים מעוני, מרוד עד להכאיב. כשנחה עליהן הרוח הטובה, מצליחות הדמויות העלובות להפיק בערמומיותן ובמוח היהודי שלהן מרק מכפתור, וכשהיא איננה - הן פשוט מתבוססות במחסור הממאיר. אבל, מסתבר, היסטורית אין זו התמונה כולה. לפחות לא כפי שהיא מצטיירת מהאוסף אדיר הממדים שיצר הרב פרופ' נחום רקובר, חוקר המשפט העברי הנודע.
זה שנים לא מעטות עובד הרב רקובר על אוסף מקיף של תקנות שתיקנו קהילות שונות - מתימן דרך טורקיה ועד ספרד - שעניינן הגבלת התנהגויות בזבזניות וראוותניות של בני הקהילה. או בלשון הכותר של הספר שהוציא לאחרונה, ומאגד את כל פירות מחקרו: 'המותרות בתקנות הקהילות – הדאגה לחלש והמאבק בראוותנות'. מדובר בלא פחות מ־1,340 עמודים המאגדים תקנות מן הסוג הזה שתוקנו בכל קהילות היהודים, ונאספו ממקורות מודפסים ומכתבי יד. הצצה לתוך המאגר הבלתי נדלה הזה מלמדת יסוד פשוט: ההתמודדויות החברתיות לא השתנו באלף השנים האחרונות, ומתבונתם של קדמונים יש גם לנו – דור שהשפע בו גדול פי כמה – ללמוד.
בלי ממתקים בסעודת ברית
הרבה סיבות לקביעה של תקנות כאלה ניתן למצוא בין דברי קברניטי הקהילות השונות, אך השדרה המרכזית שמקיפה את התפוצות כולן היא אחת – מניעת התפוררות פנימית של החברה היהודית. בין כל פערי התרבות בקהילות השונות, מהמזרח ועד למערב, מאחדת הבנה בסיסית שקהילה שבה מתקיים מרדף בלתי פוסק אחר רמת חיים מסוימת היא הרסנית לבניה. הם מנמקים זאת בנוסח הרשמי של התקנות, כפי שהוא מובא בספרו של רקובר.
בעיר צפרו שבמרוקו, בין שאר התקנות שהתקינו מנהיגי העדה, מופיע ביטול של מנהג בזבזני שרווח באותם ימים. במהלך התקופה שבין האירוסין לחתונה נהגו בני המשפחות לערוך מין קבלת פנים יקרה עם כל כניסה של החתן לבית הכלה. המנהג הזה הפך לתחרות יוקרה בין המשפחות, וגרם לבזבוז ולמתח מיותר. מי שסבלו מכך היו בעיקר מעוטי האמצעים שנדחקו לעמוד בסטנדרט. המנהיגים ביטלו אותו כליל. "בהיותנו מקובצים בישיבה שעל בית הכנסת הגדולה, נשאנו ונתנו בעניין בקיעי העיר וראינו במה ננעלו שערי ההשפעה ויוקר השער ורוב מיסים וארנוניות ה' ירחם על כלל עמו ישראל", הם מתארים מצב שמזכיר את ימינו אנו, וקובעים: "לכן... המנהג שהיו נוהגים מקדמת דנא לעשות... ונמשך מזה כמה הפסד, ועל הרוב שמפסידים בהמשך זמן השידוכין עד הכניסה לחופה יותר ממה שמוציאים בצורכי החופה, ויש שאין ידם להוציא הוצאות ולוקחים מעות בהקפה לעשות הוצאות שלא לצורך".
גם בעיר אחרת במרוקו, מקנס, הבחינו בעוגמת הנפש שנגרמת לבעלי שמחות בגלל המרדף אחר המעמד, והחליטו לבטל מנהגים כאלה. שם גם מתייחסים המתקנים למתחים הפנים־משפחתיים שנגרמים כתוצאה מן הציפיות החברתיות המוגזמות, אשר מוכרים לכולנו היטב. "מנהג היה פשוט שבסעודת מילה ובזבד הבת מחלקים לאנשים המצויים מיני מתיקה, וביטלנו זה ביטול גמור, כי הוא צער גדול לבעלי בתים, ויוצא מזה מחלוקת בין איש לאשתו, ובפרט כשהם צריכים ומתביישים. ותהילה לא־ל נתקיים הדבר זה כמה שנים, וקיים".
בעיר קארפינטראץ - כינויה היהודי של העיר קרפנטרה בדרום־מזרח צרפת - היה זה רעש אדמה שעורר את נבחרי הציבור להתבונן בבקיעים החברתיים שנחרצו תחת רגליהם, ולדרוש מכולם ללכת ב"קו האמצעית" בכל הנוגע לביגוד יוקרתי, "בראותנו אנחנו חתומי מטה וברורי ומנהיגי הקהל יצ"ו כי קנאת איש מרעהו, וכל אחד ואחד רוצה להשתרר על חברו ולא ניכר שוע לפני דל, ורוצים להידמות לאנשים חשובים ועשירים בין במלבושיהם ובין בתכשיטי נשים ואין ידם משגת, ועל ידי כך מתדלדלים ולווים מהנוכרים שלא לצורך והולכים ומתמוטטים. וסיבה אחרת גדולה הימנה: איך בשבת קודש פ' נח ארץ רעשה וגוהה גוהה עביד וכמעט שכנה דומה נפשנו מהרעדה והפחד. על זאת קמנו ונתעורר לפשפש במעשינו ונחפשה דרכינו ונחקורה לשוב בתשובה שלמה לפני ה' אלוקינו... אמרנו עוד למעט בשמחה מגודל רום גאווה הבאה מחמת לבוש האדם, וזאת הסכמנו כולנו בהסכמה אחת ובאחדות לתקן המכשול ולהסיר המעוות ולהסיר המצנפת ולהרים העטרה וללכת בקו האמצעית הראויה לכל בר ישראל".
במעהרין, חבל מוראביה הצ'כי, זיהו את התחרות על מספר המוזמנים לחתונות ולבריתות, והחליטו לעצור אותה כדי למנוע עול הוצאות שבעלי השמחה לא יוכלו לעמוד בו: "גם אמרנו מכמה טעמים לשבח, שלא להזמין על סעודות ברית מילה וחתונה יותר מעשרה, חוץ מהסנדק והמוהל ושושבין ופסולי עדות (בני המשפחה. י"ר), שלא לגרום קנאה ותחרות, וגם שלא לבזבז יותר מדאי ולהכביד על בעל הבית".
מרתק לגלות כיצד נקודות השיא של המתח הפנימי בקהילה לא השתנו בחלוף מאות שנים. רוב התקנות שלוקטו בספר מבקשות לקבוע סטנדרטים צנועים יותר לסעודות של שמחה מכל מיני סוגים. תקנות מן הסוג הזה נפוצו בספרד, איטליה, הולנד, מזרח אירופה, מרוקו, תימן וארצות נוספות. אחדות הדעים הנדירה בנושא מלמדת לא מעט על חשיבותו. אלה לא דברי מוסר כלליים, אלא תקנות מפורטות למדי, שיורדות לפרטי הפרטים ומתאמצות לאטום פרצות שהציבור מלומד בניצולן לרעה.
בניצה, המוכרת היום כעיר ניס הצרפתית, נקבעו במאה ה־18 תקנות ברורות לגבי מה שנהוג לכנות היום "קידוש": צלחת אחת של מין ביסקוויטים הנמכרים בכמות ובצורה מוגדרת, שלכל אחד מהנוכחים הותר ליטול יחידה אחת בלבד מהם. בעלי השמחה, כך הוחלט בהנהגת הקהילה, יוכלו להתעדן גם בכוסית משקה. אומנם אלו סטנדרטים המרוחקים מעט מהמציאות שבה אנו חיים, אך המציאות של מתח חברתי בין חברי קהילה על רקע "מכובדות" הקידוש דווקא רווחת למדי, אולי אף יותר מסעודות המרעים העלובות של ניס העתיקה.
גם מספר המוזמנים היה נושא לענות בו בתקנות האלו. ברוב התקנות שנמצאו היה מקובל לחלק בין סוגי הסעודות לפי מדרג החשיבות: סעודת חופה בראש, ואחריה, על פי הסדר: סעודת אירוסין, סעודת ברית, ובתחתית - סעודת בר־מצווה ופדיון הבן. גם בסעודה הגדולה יחסית, סעודת החופה, לא מדובר על חמש מאות מוזמנים כמקובל היום. למען האמת, רחוק מאוד מזה: באיטליה התירו עד 35 מוזמנים, בהולנד דובר על ארבעים "בני בית", ובאופן כללי אלה סדרי הגודל גם בשאר המקומות. לעומת זאת, כמעט בכל התקנות מופיע עידוד נמרץ להזמנת עניים לסעודה, ועל כך לא הוטלה אף מגבלה כמובן. התקנות נגעו גם לסוג האוכל שיוגש בחתונה, למחיר הפרחים והאולם, לשבת החתן ולשבע ברכות.
רומא: בגדים לגברים מיד שנייה
בימים שבהם רכב ומכשירים טכנולוגיים לא היו בנמצא, סמל הסטטוס העיקרי היה הביגוד. ואכן, זהו הנושא השני בהיקפו שנמצא בתקנות. גם כאן התקנות חוצות יבשות ותרבויות, והמגמה הברורה היא ניפוץ המעמדות והלחץ הנפשי על אלו שאין להם, ואולי אף יותר מכך – על אלו שיש להם ואינם יודעים מנוחה. ברומא דרשו מהגברים לרכוש בגדים מיד שנייה בלבד, ואת הנשים הגבילו במספר התכשיטים שניתן לענוד. איסור על בגדי משי ותחרה היה נפוץ מאוד בתקנות הקהילות, ואיסור על שילוב של אלמנטים מזהב בביגוד הופיע כבר במאה ה־17. הרשימה ארוכה מאוד, מעל לאלף עמודים כאמור, אך הרעיון ברור.
ויש נושאים שלא רק שנותרו רלוונטיים עד היום, אלא תפחו והפכו מרכזיים בהרבה. הסכמים בין שני הצדדים לקראת חתונה, מרכישת ריהוט וציוד לבית ועד קניית דירה, נחשבים היום לאבן נגף של ממש בקהילות מסוימות. גם בימינו קיימות מעט קהילות שמגבילות את הרף המוצב בפני הורי החתן והכלה, אך במיינסטרים הדתי והחרדי השוק פרוץ וגורם לא פעם למבוכה או לנפילה לחובות. בימים עברו, כך נראה מריבוי התקנות שצוטטו בספר, ההגבלה על הוצאות העתק הללו הייתה נפוצה יותר, וכך נפרצו המחיצות בין בני עשירים לבני עניים, והמתח השלילי סביב מה שמכונה "סידור הילדים" ירד. בהחלט הנהגה שראוי לאמץ.
חופשות יקרות בחו"ל, שהיו אז עניין שולי יותר, זכו גם הן להתייחסות, אם כי מועטה. בפרנקפורט פורסמה בשנת 1715 תקנה האוסרת על בני העיר לצאת ולנפוש בעיירת קיט יוקרתית שהייתה חביבה על העשירים, כדי למנוע את מרוץ המעמדות והלחץ החברתי סביב חופשות יקרות ערך. האיסור גובה גם בסנקציה: קנס של מאה רייכס טאלר - המטבע שהיה נהוג באותה תקופה בעיר - למי שיימצא בעיירת הנופש בקיץ.
ייתכן שהגבלות כפויות מצד ועד ממונה אינן מתאימות לזמננו. איננו חסידים של הגבלת הפרט על ידי השלטון – כללי או מקומי. אך לא ניתן להתעלם מקריאת הכיוון הברורה שנותן הספר. זו לא תופעה רגילה, מעטים הנושאים שבהם תימצא הסכמה על קו אידיאולוגי ברור שמקיפה מגוון רחב כל כך של קהילות בעם ישראל לאורך תקופה ארוכה, מבלי שתיאמו זאת ביניהן. אי אפשר להיוותר אדישים לנוכח חוכמת ההמונים המתמשכת והמקיפה הזאת.
בימים שבין כסה לעשור, ראוי להתבונן בזה. אין הכוונה להטפה לחיי סגפנות, בטח שלא בארץ ישראל, שאכילת לחם במסכנות אינה מסגולותיה, אלא ל"קו האמצעית" שאותו ביקשו כבר בקרפנטרה של 1738. בתוך עמנו אנו יושבים, ושיחות הספסלים האחוריים בבית הכנסת או ספסלי המתכת בפארקי השעשועים של הקהילות הדתיות־הלאומיות שינו את פניהן בשנים האחרונות. חופשות בחו"ל, הזדמנויות נדל"ן ורכבים חדישים הפכו להיות שיחת היום בהרבה מן המקרים, והמערבולת החברתית סביב הנושאים הללו כבר החלה במהלכה. לנו, בניגוד ליהודי הקהילות מתימן ועד גליציה בשנים קדמוניות, אין לסמוך על ועד הקהילה שיעצור את הסחף. אם חברה חפצת לכידות וערכיות אנחנו, עלינו לעשות זאת בכוחות עצמנו.
לתגובות: yoniro770@gmail.com
***