הדרך של הרב עמיחי אליהו אל עבר המקומות הריאליים של רשימת הציונות הדתית-עוצמה יהודית הייתה ארוכה, ובסופה הוא מוצא את עצמו ממוקם במקום התשיעי ברשימה הכוללת, ובמקום הרביעי של עוצמה יהודית. אלא שהליך ההרכבה של הרשימה היה מלווה בקמפיין של עוצמה יהודית, שהאשים את הציבור הדתי־לאומי בהיותו מתנשא וגזען.
כך, למשל, כשהתנהל הוויכוח על המקום השביעי ברשימה, האשימו בעוצמה יהודית שמפלגתו של סמוטריץ' אינה רוצה את אלמוג כהן, המועמד מטעמה, בגלל שהוא "מזרחי, מסורתי ומאשקלון". גם לרב עמיחי אליהו עצמו היו שלל אמירות בחודשים האחרונים שציירו את המגזר הדתי כ"מתנשא", "סגור", "מרוכז בעצמו" ועוד.
הקמפיין של עוצמה יהודית - שבסוף הצליח להשיג את מטרתו והביא לבן גביר חמישה מקומות בעשירייה הראשונה - הותיר משקעים אצל חלק מהמגזר הדתי. עכשיו, בעיצומם של עשרת ימי תשובה, מבקש אליהו להתנצל בפני אלה שנפגעו מהקמפיין.
"לא הייתה לנו כוונה לפגוע באף אחד, חס וחלילה, ואני מצטער אם מישהו פירש את האמירות שלנו בצורה כזו. הרי אני חלק מהציבור הדתי־לאומי, ואותו דבר גם איתמר בן גביר ויצחק וסרלאוף. אם אני חלק מהציבור הנפלא הזה, איך אני יכול לקרוא לו גזען? אני קורא לעצמי גזען? אבל זה לא אומר שאנחנו מושלמים, יש מה שצריך לתקן, וזה המקום שאנחנו נותנים לציבור המסורתי. יש כאב בציבור, שאני שימשתי לו כפה כמהלך השבועות האחרונים, ואני חושב שבאחדות שהלכנו אליה הוא קיבל מענה".
מהו ה"כאב" שאתה מדבר עליו? אתה אי פעם הרגשת קיפוח מהמגזר?
"אני מעולם לא הרגשתי קיפוח. לא חוויתי אותו על עצמי, ואני מגיע מלב ליבו של המגזר. אני עברתי בכל מוסדות הציונות הדתית, בכל בתי המדרש, הייתי לוחם בצנחנים ולחמתי במלחמת לבנון השנייה. לא הרגשתי קיפוח, ולא הרגשתי זר במגזר הדתי. אבל זה לא אומר שאין דברים שצריך לתקן. אני מרגיש שיש עכשיו שיח מאחד, אני נכנס לשנת תשפ"ג עם רוח מרוממת למדי. ואני אגיד לך את האמת - אני לא ממש מבין למה צריך לקחת את השיח למחוזות האלה רגע לפני יום כיפור".
כי זה בדיוק מה שאתם עשיתם והקמפיין שאתם ניהלתם. אתם אלה שהרצתם קמפיין שלם על השסע העדתי במגזר הדתי. אז עכשיו, אחרי שקיבלתם את המקומות שרציתם, זה כבר לא שייך לבקש תשובות על הקמפיין?
"אנסה לענות. לא כל ביקורת היא ביקורת שצריך להיעלב ממנה. יש ביקורות חשובות שצריך להקשיב להן וללמוד מהן. הביקורת היא עליי לא פחות מאשר כלפי כל אחד אחר במגזר. זו לא הטלת אשמה, אלא שיעור שאנחנו צריכים ללמוד. אני אולי מעולם לא הרגשתי את אותן חוויות קשות, אבל אחרים כן. אספר לך סיפור שסיפר איש התקשורת יעקב ברדוגו. הוא מגיע מבית מסורתי, ובבתים כאלה בהחלט נפוץ שכל הילדים הולכים לצבא ולעבודה, אבל כשאחד מהם מחליט ללכת לישיבה הוא הופך לגאוות המשפחה. ברדוגו היה האחד במשפחתו שבחר ללכת לישיבה, והוא בחר בישיבה של המגזר שלנו. כשסבתו שמעה על כך היא קנתה לו שרשרת יקרה, ושלחה אותו לישיבה עם ברכה. כשהוא הגיע לישיבה הוא ענד את השרשרת בגאווה, מתוך רצון להשתקע בתורה. שבוע אחר כך הגיע אליו ראש הישיבה, אחד מגדולי הציונות הדתית כיום, אדם נפלא, ושאל אותו מה זאת השרשרת הזאת. הוא סיפר לראש הישיבה שזאת מתנה מסבתו לכבוד זה שהוא הלך ללמוד בישיבה. מבחינתו לא היה מדובר רק בשרשרת, אפילו לא במתנה שקנתה לו סבתא שלו. מדובר היה ב'שרשרת הדורות' האישית שלו, הקשר שלו למסורות המשפחתיות שלו. אלא שראש הישיבה זלזל בשרשרת הזאת ואמר לו שאם הוא רוצה להישאר בישיבה, הוא צריך לוותר על השרשרת. אז ברדוגו הלך לחדר שלו, אסף את הדברים שלו ונסע הביתה. זה הרושם שנחרת בו מהישיבה, וזה משפיע עד היום על תפיסותיו כלפי המגזר".
זה אכן אירוע כואב, אבל הוא התרחש לפני מעל לחמישים שנה. המצב לא השתנה מאז?
"זה סיפור של דור. גם אני חונכתי ככה. לי, שאני הנכד של הרב מרדכי אליהו, הייתה ביקורת על סבא שלי, כי זה מה שחינכו אותנו בישיבות ובמוסדות השונים. זה פער תרבותי עצום. זה לא נבע מרוע חס וחלילה, וגם אין לי טיפת ביקורת על אותו ראש ישיבה מהסיפור. זה פשוט משקף את הפער בין הנהגת הציבור הדתי, שמגיעה מתפיסות, מסורות ומנהגים אשכנזיים, ומהחלקים היותר נוקשים של העדה האשכנזית, ובין הציבור המסורתי המזרחי, שמגיע מעולם אחר. זה שיח שאנחנו חייבים להשלים".
אשאל שוב: האם הפער הזה שאתה מדבר עליו לא נעלם, או לפחות קטן דרמטית, בעשורים האחרונים?
"אנחנו בהחלט הולכים לכיוון טוב, אבל עדיין יש עבודה. לכן הייתה חשובה לי האחדות הזאת כל כך. אני חולם על החיבור הזה, בין הציבור הדתי למסורתי, מהיום שבו הקמתי את איגוד רבני הקהילות".
"להפוך את התורה לסליים"
איגוד רבני הקהילות הוא פרויקט הדגל של אליהו. הרעיון מאחורי המיזם, שקם לפני שמונה שנים, היה להכין תשתית של רבני קהילות מהמגזר הדתי ולאגד אותם תחת מסגרת אחת שתעזור להם לפעול בקהילות שלהם. באופן טבעי, בקהילות המדוברות ישנם גם מסורתיים רבים. החיכוך עם הקהל המסורתי, כך לדבריו, עוזר לו להבין טוב יותר את סיבת הנתק בין הציבור המסורתי לדתי, ולא מדובר רק בפערי תרבות.
"בשנים היפות שלנו, הציבור המסורתי צעד עם הציבור הדתי, וזה התבטא גם במישור הפוליטי. ש"ס הוקמה כי התעלמנו מאותו ציבור. תסתכל על הציבור הזה בפריפריה. הוא הולך עם כיפה סרוגה, לא שחורה. זה קהל שבעיקרון המכנה המשותף שלו עם הציבור הדתי רחב מאוד. הציונות הדתית מפסידה מזה שהיא לא מבינה את העוצמות של הציבור המסורתי. זה חיבור טבעי ליהדות ולשורשים, ואנחנו פשוט לא מצליחים להבין אותו. זה לא רק סיפור השרשרת, זאת בעיקר ההבנה של משמעות החיבור הטבעי למסורת ולדת".
מה זה אומר?
"זה אומר שהציבור המסורתי חיפש ערכים של יהדות, וחיפש נאמנות לערכים האלה. כשהוא חשב שאנחנו מביאים את הערכים האלה הוא היה איתנו, אבל כשגילה שלא – הוא עזב. יש לציבור הדתי בעיה בלהאמין בדרך שלו. בלדבוק באמת שלו ולצעוד קדימה. ראינו את זה כשהתרפסנו כציבור בפני בנט ושקד כדי שיחזרו להוביל את המפלגה למרות שהם לא עברו את אחוז החסימה. גם אני תמכתי וקראתי להציב את איילת בראש, אבל זאת הייתה טעות. הציבור המסורתי לא עשה אותה, כי הוא מחפש משהו אחר. הוא מחפש יציבות, עמידה על העקרונות והערכים, בניית מסגרת שמחזקת את ארץ ישראל ומחזקת את התורה, הוא מחפש בית פרגמטי ופעלתן. כציבור, אנחנו יודעים לתת את כל זה, אבל אנחנו מפחדים מהצל של עצמנו, ואז הציבור המסורתי חושש ללכת איתנו. אנחנו איבדנו חלק מהדרך, חלקים מהמגזר עוברים תהליכים של התנתקות מהערכים שעומדים בבסיס שלנו, ואנחנו מתרפסים פעם אחר פעם בפני יאיר לפידים למיניהם. זאת לא אמת".
אמרת דברים סותרים. שמצד אחד הציבור המסורתי מחפש בית ערכי שעומד על עקרונותיו, ומצד שני פרגמטי.
"אני אסביר לך למה אני מתכוון. בציבור המסורתי זה ברור שאנחנו לא משנים את התורה בשביל למצוא חן בעיני אנשים כאלה ואחרים. אבל מצד שני, אנחנו לא זורקים החוצה את מי שלא עומד בסטנדרטים של הערכים האלה. כשאני הורדתי את הכיפה אחרי הצבא, אף אחד במשפחה לא חשב לזרוק אותי ולנתק אותי מהמשפחה, ובמקביל סבא שלי לא ויתר על שום דבר מערכיו. זה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. הציבור הדתי לא מצליח לקבל את המורכבות הזאת".
הציבור הדתי לא מתנתק מיוצאים בשאלה, וזה נכון לקיבוץ הדתי מחד וליישובים הכי חרד"ליים מאידך.
"נכון, אבל הוא כן ויתר על הסטנדרט הדתי הגבוה. נוצר אצלנו 'רצף'. חשבנו שבשביל להתחבר למסורתיים או לשמור על קשר עם אלה שנשרו מהדרך צריך להוריד את הרף. זאת התפיסה הליברלית, והיא לא עובדת. היא לא יכולה לעבוד. לא סתם היא זוכה ליחס שלילי מהציבור המסורתי. התפיסה הדיכוטומית הזאת, שאומרת שאפשר או להיות על ראש הסולם בשמיים או להוריד את הערכים לרצפה. המקום הכי בולט שבו ראינו את זה היה בתקופת הקורונה. החשש להידבק בכל מקום הוביל לפסק מזעזע בעיניי, שנשים לא צריכות לטבול במקווה אלא יכולות לטבול באמבטיה בביתן. אנחנו מדברים על מצווה שדורות על גבי דורות של בנות ישראל מסרו את נפשן עליה, ואז אומרים להן שהן יכולות לטבול באמבטיה? איך בכלל רוצים שיתייחסו לרבנים האלה ברצינות? הרי ברור שזה לא תורה. זה להפוך את התורה לסליים ולשחק בה. בדיחה".
"הקב"ה דורש מאיתנו להיות מלכים"
כשהוא מתבונן על המשתתפים בכנסים של מפלגתו, עמיחי אליהו סבור שעוצמה יהודית היא זאת שנותנת את המענה והמסגרת הפוליטית לציבור המסורתי שעליו הוא מדבר. זאת גם הסיבה שהוא אומר שהוא מרגיש בבית במפלגה, למרות שהוא בשר מבשרה של הציונות הדתית, ואף התמודד בבחירות הפנימיות בגלגולה הקודם של המפלגה. הוא מתאר כנסים מלאים במאות אנשים, שתומכים בהתלהבות בבן גביר ובמפלגתו.
ההתלהבות מבן גביר לא חדשה. תמיד בסקרים ובכנסים הוא קיבל תמיכה גדולה, אבל בסוף, בשיא, השיג רק 80,000 קולות - הרחק מאחוז החסימה. למה אתה חושב שהמצב היום שונה?
"כי אני רואה את זה בעיניים. אנחנו לא מדברים פה על תמיכה קלה, אלא על תנועה רחבה. אנשים שגם זזו ימינה בתפיסותיהם המדיניות אחרי השנה החולפת, וגם רואים באיתמר בדיוק את מה שדיברתי עליו: אדם ערכי שלא זז מערכיו מטר".
אבל יש לנו ניסיון בזה. בסוף ביום הבחירות הקהל הזה יחזור לליכוד ולש"ס, כמו תמיד.
"גם אם עשרה אחוז מהתומכים שלנו כיום ילכו לליכוד ולש"ס, אנחנו עדיין מדברים על תמיכה אדירה שמגיעה מקהל שבצלאל, שאני מאוד מעריך, לא ידע לפנות אליו. בשנה האחרונה חברי המפלגה עשו עבודת שטח יסודית. התחברנו לקהל שלא מצא את עצמו לפני כן עם המגזר".
מה אתה מציע להם שאין בש"ס?
"מה זאת אומרת? אני מפלגה ציונית".
גם ש"ס. רוב מוחלט מנציגיה בעבר ובהווה גם שירתו בצה"ל, אז אפילו את הטענה הזאת אי אפשר לומר נגדם.
"זה מדהים כמובן, אבל זה משהו אחר. הציבור היום בכנסים של ש"ס חובש כיפות שחורות, כי הוא התחרד. לעומת זאת, וכמו שכבר אמרתי לך, הציבור המסורתי הוא ציבור שחובש כיפות סרוגות. הציבור הזה עזב אותנו כשאנחנו עזבנו את הדרך שלנו".
אז כל ההבדל הוא סוג הכיפה? זה נשמע משהו טכני בלבד, ולא נראה שזה העניין, כי גם לפני ש"ס הציבור הזה לא הצביע למפד"ל הוותיקה.
"זה לא נכון. היו זמנים שבהם הציבור הזה כן הצביע לנו. בנט ב־2013 הביא הרבה קולות מסורתיים, כי הוא דיבר על ערכים כמו בית יהודי. זאת הסיבה שהוא רצה לשים את אוחנה במפלגה. וגם לפני כן הציבור הזה הצביע למפד"ל, כשהקמנו את כל היישובים ביהודה ושומרון וכשעיצבנו את זהותה היהודית של מדינת ישראל. אנשים נוטים לשכוח היום, אבל המגזר הדתי עיצב את כל זהותה של המדינה. בלעדיו לא היינו מדינה יהודית ששומרת על חבלי המולדת שלה. כשאלה היו הדגלים שהנפנו, גם הציבור המסורתי הלך איתנו. כשהתחלנו לוותר עליהם ולגמגם, הוא עזב".
שתי נקודות עולות שוב ושוב במהלך השיחה שלנו. הראשונה - שהוא, בן גביר ווסרלאוף, חבריו למפלגה, הם בשר מבשרו של המגזר הציוני־דתי. השנייה - שהחיבור בין המפלגות יצר אחדות. בפועל, יהיה קשה להגדיר את הריצה המשותפת בין עוצמה יהודית לציונות הדתית כאחדות שדיברו עליה רבות קודם לכן. בסופו של דבר מדובר בבלוק טכני, לאחר שחברי עוצמה סירבו להתמודד בפריימריז של הציונות הדתית.
אם אתם רואים את עצמכם בתור חלק מהמגזר הדתי, למה אתם בכלל מפלגה עצמאית?
"אני באמת יכולתי לרוץ בפריימריז של הציונות הדתית. אני גם חושב שהייתי מגיע למקום מאוד גבוה. אבל לא רציתי את זה, כי אני לא חושב שהיה אפשר להביא את הקהל הזה מתוך מסגרת שכוללת רק את מפלגת הציונות הדתית. בסוף, ואנחנו רואים את זה בכנסים, הקהלים שלנו שונים מאוד. אצלם כולם עם כיפה, אצלנו חוץ מאיתנו ומהעוזרים אף אחד לא עם כיפה. זה עניין מהותי. בסוף, בין הציבורים של המפלגות שלנו יש עדיין פער גדול".
אם יש פער גדול בין הציבורים, איך אתה מצפה שכל ציבור יצביע לנציגי הציבור השני, במיוחד כשאלה תוקפים אותו?
"לכן אנחנו רצים רק בבלוק טכני. בסוף, החיבור הזה, במתכונת שלו כיום, הוא בעיניי הפתרון הנכון ביותר, כי הוא נותן מענה לכל ציבור ולערכיו. אני באמת רואה בזה חלק מתהליך הגישור בין המגזרים שיוביל בסוף לאחדות אמיתית ומלאה".
אם בסוף אתם רוצים להפוך למפלגה אחת, למה סירבתם לזה הפעם? הרי המפקד החדש והפריימריז הראשוניים היו הזדמנות נהדרת לאחד שורות.
"כי עוד לא הגיע הזמן. כשהוא יגיע, אני בטוח שנתאחד. בסוף רב המשותף בינינו על המפריד".
אנחנו נמצאים רגע לפני יום כיפור, איזה חשבון נפש פוליטי אתה עושה?
"אני חושב שחשבון הנפש שלי, ולדעתי גם של כל הימין, הוא שלא האמנו מספיק בצדקת דרכנו. לא הבנו שהקב"ה דורש מאיתנו להיות מלכים. לא שמנו ידיים על ההגה. לא הבנו שאנחנו בעלי הבית על מדינת ישראל לא פחות מיאיר לפיד, זהבה גלאון או אהרן ברק. אנחנו רואים עכשיו איך השמאל עושה מה שהוא רוצה, ואנחנו לא עשינו אף פעם דברים כאלה. זה לא אומר שאנחנו צריכים להתנהל כמו שהם מתנהלים בממשלת מעבר, כי זה פיגוע בדמוקרטיה, אבל מצד שני, אנחנו לא התנהלנו כמו בעלי הבית. זה חשבון נפש שאנחנו צריכים לעשות ולשנות".
***