
מי היה מאמין שהצעת החוק "הגבלת תנועת כלי רכב ביום הכיפורים" הונחה על שולחן הכנסת בי"ח בכסלו תשפ"ב, לפני פחות משנה, ולא - למשל - בראשית ימי המדינה או מתישהו בשנות השבעים.
האם לא חלפו מזמן הימים שבהם המחוקק מתערב בצורה בוטה כל כך בחופש הדת של האזרחים? אבל הארכיון לא שוכח ולא משקר, והיום גם אפשר לחפש בו מכל מקום ולקבל את התוצאה בשניות: שישה חברי כנסת מהסיעות החרדיות ושניים מהציונות הדתית הציעו ממש לא מזמן כי שר התחבורה יוכל לאסור נסיעה בכבישי ישראל ביום הקדוש.
הם נימקו זאת בדאגה לשלומם של רוכבי האופניים העלולים להיפגע מהמכוניות, אבל זהות החותמים ההומוגנית מעלה חשד סביר שמדובר רק בתירוץ, כיסוי שקוף למדי למניע הדתי.
אכן, כמו בהצעות חוק אופוזיציוניות להחלת ריבונות מלאה בשטחי יהודה ושומרון (מימין) או לנסיגה מהם ולסיום הכיבוש (משמאל), גם ההצעה לאסור נסיעה ביום הכיפורים הוגשה בשעה שליוזמיה אין סיכוי לגייס רוב בכנסת אפילו כדי לקבוע שהשמש זורחת בבוקר - וכנראה דווקא בגלל זה. אפשר לנחש שלא במקרה היא הונחה על השולחן דווקא כשהמושכות בידי ממשלה שמבטיחה שינוי וריפוי מהם. איפה הייתם ב־12 שנות שלטונכם? ואם כך, לא צריך להיות בוחן כליות ולב כדי להסיק שמדובר בצעד הצהרתי־פוליטי גרידא (ובעברית: פופוליסטי), שמטרתו להביך את הקואליציה ולהרשים את הבייס ותו לא. העובדה שההצעה חלפה כרוח נושבת וכחלום יעוף ונשכחה כך אחרי פחות משנה מעידה יותר מכול על הרצינות שייחסו לה מנסחיה עצמם מלכתחילה. וכמו שאמר פעם אותו אדמו"ר, מתומכי המפלגות החרדיות, בשיחה סגורה לעיתונאים: אוי ואבוי אם יהיה לנו, החרדים, רוב לדברים כאלה.
הכי קדוש או הכי חופשי?
ובכל זאת, קשה שלא להשתעשע במחשבה מה היה קורה אילו. נניח שהכנסת הייתה מסמיכה את שר התחבורה לאסור נסיעה בשבת או ביום כיפור, ונגיד שלתפקיד השר היה מתמנה פוליטיקאי כמו מאיר פרוש (שבעצמו חתום על ההצעה), ונדמיין שהוא היה עושה שימוש בסמכותו וחוסם את נתיבי איילון במועדי ישראל - מה היה קורה אז? אם נשאל את חסידי חופש הדת (והחופש מדת) - התשובה ברורה: החילוני המצוי, שכיום עשוי לכבד את המסורת, גם אם מרחוק, ולפעמים אף להתחבר אליה, היה נדחק בעל כורחו לעמדת "אנטי", וגם אם לא עולה ממש על ההגה כדי להכעיס – בוודאי מתרחק נפשית מהזדהות עם הדממת המכונית הפרטית ביום הקדוש.
ואכן, יום הכיפורים - וגם ברית המילה - משרתים טיעון נאה של דתיים ליברלים נגד התערבות המדינה בחיי הדת של אזרחיה, והפכו עם השנים סמל ודוגמה לכך שללא כפייה דתית הזהות היהודית מתחזקת, והפרהסיה הישראלית - וגם חיי החילוני הפרטי - נעשים מסורתיים יותר. לשיטתם, שתי המצוות מוכיחות שכאשר ניתנת לאזרחים בחירה חופשית אמיתית הם ידבקו בערכים, במנהגים ובטקסים היהודיים וירגישו שייכות אליהם, גם אם לא במסגרת מחויבות מלאה להלכה – ולהפך. כך, למשל, אם תינתן להם אפשרות לנישואים אזרחיים – דווקא אז רבים שמתחתנים כיום בחו"ל בהליך משפטי־חילוני יבחרו להינשא תחת החופה כדת משה וישראל, ברבנות הממלכתית או בלעדיה. מנגד, אם חלילה תתערב המדינה בהחלטת הורים למול את ילדיהם – יצנח שיעור בריתות המילה במדינת היהודים, ואם שר התחבורה הדמיוני מאיר פרוש יגביל את התנועה בכבישים ביום כיפור - הסכנה לרוכבי האופניים רק תגבר.
תני פרנק, מנהל המרכז ליהדות ומדינה מבית מכון שלום הרטמן, ומי שהזכיר לי את אותה הצעת חוק נשכחת של חברי הכנסת החרדים, משוכנע שמדובר בטיעון מנצח, ולראיה – אפילו תומכי הכפייה הדתית עושים בו שימוש כשהוא משרת אותם. "לפני כמה שנים היו ניסיונות להסדיר את הפיקוח על המוהלים, ודווקא הרבנות הראשית התנגדה לכך", מספר פרנק. "מה שמעניין הוא שבאחד הדיונים בוועדת הפנים של הכנסת הופיע מנכ"ל הרבנות והסביר את הסתייגות שלה בכך שבנושאים דתיים לא נכון לייצר רגולציה עודפת, אלא צריך לאפשר חופש דת". לדבריו, ההסדרה המוצעת הייתה אומנם "רכה" ונגעה להיבטים מקצועיים של הסמכת מוהלים, לא כזו הנחשבת להתערבות המדינה בבחירות הדתיות של אזרחיה, ובנוסף התנגדות הרבנות הייתה בכלל מסיבות אחרות ולא מהותיות - אך עצם השימוש ברטוריקה הליברלית הזו מבכיר בממסד הדתי מלמד עד כמה קשה לחלוק עליה.
עמנואל שילה, עורך 'בשבע', כופר בטענת תני פרנק ומתנגדי החקיקה הדתית, ובמאמר שפרסם בעבר בנושא בעיתון זה התעמת איתה ונתן פרשנות אחרת לבחירה של חילונים רבים לקיים את שתי המצוות. לשיטתו, מבחינה חוקית אין שום הבדל בין יום הכיפורים לשבת, הן מבחינת החופש להשתמש ברכב פרטי והן בהשבתת התחבורה הציבורית, אלא שהוא נתפס כמועד "הכי קדוש" בשנה, שאותו ראוי לכבד. בנוסף, מדובר ביום אחד בלבד בשנה, ולכן ההגבלות בו נחשבות כדבר נסבל, ולעיתים אפילו חווייתי. גם באשר לברית מילה סבור שילה כי לאו דווקא הבחירה החופשית היא שגורמת לרבים למול את ילדיהם, אלא העובדה שזהו מעשה שנתפס כמגדיר הזהות היהודית, וגם אם אינו קל - בסופו של דבר הוא חד־פעמי, ולכן אנשים לא מוותרים עליו.
כאן זה לא איראן
הרב אליעזר שמחה וייס, חבר מועצת הרבנות הראשית, שירת במשך עשרות שנים כרב המועצה האזורית עמק חפר, ובמסגרת תפקידו בא במגע בעיקר עם הציבור הכללי, שלו סיפק שירותי דת. לדבריו, הניסיון מלמד כי יותר משהחקיקה השנויה במחלוקת מהווה כפייה דתית על החילונים – היא מונעת כפייה חילונית על הדתיים, ולכן היא נכונה במידה.
"ברית מילה זו תופעה מרתקת שאי אפשר להסביר", מקדים הרב וייס. "גם אם היה חוק שאסור לעשות וגם אם היה חוק שחייבים לעשות - אנשים היו ממשיכים למול את הילדים שלהם. רק לפני שבועיים ערכתי ברית לבחור בן 24 שנולד ברוסיה. ההורים שלו פחדו למול אותו – אבל הוא רצה. זה משהו מאוד שורשי ומקורי שכנראה לא נוכל להבין. אבל גם לגבי הנושאים האחרים, אני לא חושב שהחוקים הדתיים גורמים כפייה. הם לא מאלצים אנשים שלא רוצים בכך לשמור דת, אלא רק נותנים לאחרים את האפשרות והפלטפורמה לעשות את זה.
"ככלל, מדינה יהודית צריכה לחוקק חוקים כאלה", משוכנע הרב וייס. "יש איסור לבזות את דגל ישראל ולפתוח חנויות בליל יום הזיכרון – ולא ראינו שזה גורם לאנשים לא להזדהות איתם. וכך גם בתשעה באב. אולי לא הרבה צמים, אבל עצם זה שיש חוק שאוסר לפתוח בתי עינוגים מזכיר להם שזה קיים. גם בשבת - לא כולם מחויבים בחוק לשמור אותה, אבל בלי חקיקה היה קשה להרבה אנשים דתיים ומסורתיים לחיות לפי אמונתם ולקבל את הזכויות שלהם – למשל ליום מנוחה בעבודה. וזה נכון גם לגבי חמץ בפסח בבתי החולים וחוק הונאה בכשרות.
"מדינת ישראל צריכה חוקים כאלה בשביל לשמור על הזהות היהודית", הוא מסכם, "וזה חס ושלום לא כמו באיראן, ששם הרגו את הבחורה הזו שלא הלכה עם כיסוי ראש".
ומה חושב חבר הכנסת משה אבוטבול מש"ס, יוזם הצעת החוק להגבלת תנועת כלי רכב פרטיים ביום כיפור, על כפייה דתית? "היהדות מתנגדת לכפייה על הפרט בשל החשיבות שהיא רואה בבחירה חופשית של כל יחיד", אמר, "לכן גם הדמיונות כאילו בקרוב יחויבו מגישות בטלוויזיה לעטות כיסוי ראש הם ניסיון להלך אימים על הציבור באמצעות שקרים". לדבריו, הצעתו באה לתת מענה רק למקומות שבהם התנועה מהווה סכנה להולכי הרגל – וגם שר המשפטים גדעון סער התבטא בעדה בעבר, בעקבות תאונה קטלנית שבה נהרג ילד ביום כיפור.
"הצורך לעגן בחקיקה קיים כאשר הדבר נוגע לעניינים ציבוריים ולא לעניינים פרטיים, ואין לכך שום קשר לפגיעה ברגשות הציבור הדתי כפי שיש חילונים המנסים לצייר", מסביר אבוטבול. "לכן נהגי מכוניות פרטיות רשאים לפי חוק לנסוע בשכונות דתיות, למרות שזה חוסר דרך ארץ, אבל חילול שבת ציבורי כגון תחבורה ציבורית אינו בא בחשבון, והדבר אינו יכול להסתמך על רצונם הטוב של אנשים. יש אנשים שטוענים כאילו השבת הציבורית מתחללת בגלל החוקים, אך האמת היא שהסיבה היחידה לכך היא אוזלת יד ורפיון שמגלות רשויות החוק ביחס לעבריינים המפרים את דיני העבודה".
לתגובות: [email protected]
***