על בקשת סליחה בדורנו שוחחנו עם הרב יוני לביא, מראשי ארגון קהלים, אך את השיחה פתחנו באירוע שאותו הוא מספר לא פעם בהרצאותיו על בקשת סליחה שעניינה דווקא ראש השנה בכפר פינס.
הסיפור הוא סיפורו של בעל תוקע שבמשך שנים עשה את מלאכתו והיה תוקע לכולם אבל כאשר הזדקן הגיעו המתפללים למסקנה שנכון להחליף אותו בבעל תוקע צעיר יותר. אמרו ועשו. העבירו את תפקיד התקיעה מבעל התוקע לצעיר ממנו, אלא שכאשר הגיעה שעת התקיעה היא נשמעה גרוע, היו חריקות בקול השופר.
הדבר היה לפלא כי מדובר במי שידע לתקוע. בתרגולי התקיעות, בינו לבין עצמו, הצליח לתקוע היטב, אבל שנה אחר שנה בזמן התפילות עצמן הוא לא הצליח לתקוע. בעל התוקע הצעיר שאל את עצמו למה זה קורה, עד שיום אחד הוא חשב שאולי יש קשר לכך שהוא נכנס למקומו של מישהו אחר.
בעל התוקע הצעיר רצה לבקש את סליחת התוקע המבוגר, אך הוא כבר הלך לעולמו. ידועה הנחיית חז"ל שהרוצה לבקש סליחה מאדם שנפטר יגיע לקברו עם עשרה אנשים ויבקש סליחתו, ואכן כך עשה אותו בעל תוקע צעיר בבית העלמין ויחד עם עשרה מאנשי הקהילה ביקש את סליחת כולם ומכאן ואילך צלחו תקיעותיו של בעל התוקע הצעיר.
בתו של אותו בעל תוקע שנפטר העבירה לנו השלמה לסיפור. היא מספרת כי כשהתבקש אביה להעביר את תפקיד התוקע לצעיר יותר הסכים, אך ביקש לעלות לתורה כמדי שנה. נטען בפניו שגם העליה נלקחה ממנו שכן כך נהגו, להעלות לתורה את בעלי התפקידים השונים בלבד. אביה בכה 'אתם הורגים אותי. אם לא אעלה לתורה לא אסיים את השנה'. העליה לא ניתנה לו ואכן באותה שנה הוא נפטר.
עוד מספרת הבת כי כאשר הגיע בעל התוקע הצעיר עם עשרת הקרואים לבית העלמין מצאו שם את אחיה, בנו של התוקע הזקן שלא ידע על כוונת בואם. "ידעתי שיום אחד תגיעו לבקש סליחה. הייתי בטוח", אמר להם.
מכאן שוחחנו עם הרב לביא על בקשת הסליחה בימינו שהפכה קלה לכאורה בתפוצות הרשתות החברתיות, אך בפועל היא מאבדת מערכה שכן אינה מבטאת רגש אמתי. בדבריו מזכיר הרב לביא את המחקרים המלמדים על ירידה באמפתיה החברתית בעולם המערבי, "כי אם צריך להסתכל בעיניים ולהגיד סליחה זה קשה ואנחנו מנסים לברוח מזה, אבל זה מה שמפעיל את שריר האמפתיה".
"כל אמירות הסליחה הסיטונאיות הן כמעט חסרות משמעות. הן נותנות תחושה טובה, אבל מי שבאמת צריכים לבקש סליחה לא מבקשים", אומר הרב לביא ומציין כי בקשת סליחה צריכה לכלול את ציון המעשה שעליו מבקשים להתחרט ולא לכלול תחת כותרת של 'אם פגעתי אז סליחה'.
בנוסף הוא מציין את הצורך להתאים את רמת בקשת הסליחה לרמת הפגיעה, ובהקשר זה הוא מספר על הלווייתה של אישה אחת שבמהלכה התפרצה אחת מבנותיה על אחותה והטיחה בה האשמות כאילו גנבה את תכשיטי האם. בכך הלבינה את פניה לעין כל משתתפי ההלוויה, ואולם לאחר השבעה לקחה האחות את אחותה לחדר, התנצלה והסבירה שכעת ברור לה שאחותה לא גנבה תכשיטים וכו'. האחות הפגועה הזכירה את הפער בין הפגיעה בפני כל לבין ההתנצלות שנותרת בארבע עיניים. פגיעה בפומבי מחייבת התנצלות פומבית.
ומה קורה, שאלנו את הרב לביא, כאשר אדם יודע שפגע בחברו פגיעה שחברו לא מודע לה, כמו במקרה של לשון הרע. האם נכון לפנות אליו, ליידע אותו ולצער אותו ואחר כך להתנצל? "אפשרות אחת היא שאם ניתן, לגשת למי ששמעו את אותו לשון הרע ולשכנע אותם שהדברים היו לא נכונים. הבעיה היא שכבר אי אפשר לעשות את זה כי טבעו של לשון הרע שהוא מתפשט כמו מגיפה. נחלקו על כך גדולי ישראל. החפץ חיים אומר שצריך להתוודות ולבקש סליחה. רבי ישראל מסלנט אומר שאם הדבר רק יצער אותו עדיף שאדם יבקש סליחה בינו לבין הקב"ה ולא יספר".
האם כעת, כששתי אפשרויות בפנינו, אנחנו לא עלולים לבחור בדרך הקלה יותר ולהיתלות ברבי ישראל מסלנט? הרב לביא מזהיר משיקולים זרים שכאלה. עלינו לבחור בדרך הנכונה ולא בדרך הקלה, כאשר לנגד עינינו אך ורק מחשבה לשם שמים. כך או כך ברור שנכון לקראת השנה החדשה להחליט להיות חכמים ולתת את הדעת על מה שיוצא מפינו על מנת שלא נצטרך להתחבט כיצד ניתן לבקש סליחה, אם בכלל.