הקורבנות גורמת לרשעות - הרהורים לעשרת ימי תשובה

אני לא יודעת אם זה בגלל רצף של לקוחות ועורכי דין שפגשתי או בגלל יותר מדי שעות ברשתות החברתיות או אולי זה בכלל המפלגות והבחירות המתקרבות, אבל בתקופה האחרונה אני מחלקת את העולם לאנשים שהם קורבנות ואנשים שהם המנהלים של החיים שלהם.

הקורבנות – הכל קורה להם. גם כשהם מאוכזבים וגם כשהם שמחים זה בגלל שמשהו קרה להם.

המנהלים (זאת לא מילה מספיק טובה אבל לא מצאתי תיאור אחר) – הם האחראיים על האירוע. הם מתאמצים, הם נכשלים, הם מצליחים.

ומה שהולך ומתבהר לי זה שאין רישעות ואכזריות כמו זאת של האדם שתופס את עצמו קורבן. הכי נמוך הוא יירד כי זה בכלל לא אשמתו וכולם חוץ ממנו אחראים לרפש שהוא נמצא בו.

בסרטים הרשע הוא איזה מן גאון כזה שמתכנן הכל לטובתו אבל רוב הרשעים שאני פוגשת הם דווקא אנשים שרואים את העולם מתוך זווית של אומללות וכניעה והם העלה הנידף שחייב לזרוק כמה חיצים החוצה רק כדי להציל את עצמו, ואם תשאלו אותו הוא יספר כמה הוא זך כשלג וכל המעשים הרעים שהוא עושה הם רק כי אין לו ברירה.

גם כשאני מוצאת את עצמי מעירה הערה רעה או צינית זה בדרך כלל מתוך עמדה של חוסר אונים ואומללות ולא מתוך עמדה של שליטה ויכולת בחירה.

ומצד שני אין יופי וחסד כמו של אדם שלוקח אחריות על החיים שלו ומנסה להתקדם קדימה ותמיד יש לו ברירה.

אני מוצאת את עצמי חושבת הרבה על איך מוודאים שאני לא הופכת להיות "קורבן" ונראה לי שיש כמה כיווונים לתשובה. הדבר הראשון והלא כל כך חברתי, אני אישית ממש מנסה להתרחק מהקורבנות. כי המחשבה הזאת של מי הרס לי ומתי זאת מחשבה נורא מדבקת וחייבים ממש לברוח ממנה.

דבר שני – צריך כמובן להגיד תודה על מה שיש. זה לא מובן מאליו שיש לי משהו וצריך לתת לו שם ולשמוח בו ולא רק לתאר איזה קושי הוא גורם לי (הילדים עושים רעש/ קשה לנקות כזה בית גדול / מלא בישולים לחגים וכו' וכו')
ובאמת בלוח השנה שלנו יש אירועים שמטרתם לחגוג את האסיף ואת הקציר ואת היציאה ממצרים...

אבל זה לא מספיק. ולכן היעד השלישי הוא להודות בטעות ולטפל בה.

טעיתי? אני צריכה להגיד לעצמי ולאחרים – עשיתי טעות. לא לקחו לי ולא שתו לי ולא אכלו לי. אני טעיתי.

ואחר כך צריך לטפל בבעיה שנוצרה. מישהו נעלב? צריך לנסות לפייס אותו. התרשלתי בעבודה? צריך להיישר מבט ולתקן את מה שלא עשיתי. גרמתי נזק? צריך להציע פיצוי.

זה זיפת רציני אבל האלטרנטיבה זה להיות קורבן שמאשים את כל העולם בחיים שלו.

וזה יום כיפור: אני טעיתי. אני מבקשת סליחה. אני רוצה לתקן. אני מוכנה לשלם מחירים לצורך כך.

רק לא להפוך להיות המפלצת הזאת שתחת מעטה אומללות וקורבנות הופכת להיות הצרה של כל הסובבים אותה.

הכותבת: מנהלת מכירות בחברת אמנה, אם לשישה תושבת כפר תפוח